שכרם של העוסקים בצרכי ציבור
למרות שעסקי צבור מצריכים אותם שלא לקיים מצוות באותו הזמן, זכות אבותם מסייעת להם ונחשב להם כאילו שעשו ומקבלים על כך שכר
בתפילות השבת אנו מברכים את העוסקים בצרכי ציבור באמונה שהקב"ה ישלם שכרם, ואכן הם זוכים לשכר גדול מאוד. על המשנה (אבות פ"ב מ"ב) "שזכות אבותם מסייעתם... כאילו עשיתם", כתב רבי עובדיה מברטנורא: "ואתם מעלה אני עליכם שכר - אף על פי שאין הדבר בא לידי גמר טוב מצד מעשיכם אלא בשביל זכות אבותם של ציבור, מעלה אני עליכם שכר כאילו אתם עשיתם הישועה הזאת בישראל, הואיל ואתם עוסקים לשם שמים. פירוש אחר, כל העוסקים עם הציבור להכריח ולכוף את הצבור לדבר מצווה... מעלה אני עליכם שכר כאילו עשיתם זאת המצווה מממונכם ממש".
עוד כתבו הרמב"ם והמאירי בפירושיהם למשנה, שלמרות שעסקי צבור מצריכים אותם שלא לקיים מצוות באותו הזמן, זכות אבותם מסייעת להם ונחשב להם כאילו שעשו ומקבלים על כך שכר. מהר"ם שיק הוסיף שמלשון המשנה "וצדקתם עומדת לעד" נלמד כמה גדול העיסוק בצרכי ציבור באמונה, שזכות מצווה זו מגינה לעולמי עד. דוגמה לדבר מהווה משה רבנו ששיבר את הלוחות, אך כיון שמעשה זה היה לשם שמים, הסכים איתו הקב"ה ואמר לו "יישר כח ששברת".
בגמרא סנהדרין מובאים דברי רבי אלעזר: "כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת - זוכה ומנהיגם לעולם הבא, שנאמר 'כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם'". מהר"ל מסביר את טעם הדבר ששכרו יהיה שיזכה להנהיגם לעולם הבא, שהרי ידוע שאין מנוחה בעולם הזה, אלא רק בעולם הבא. לכן מי שמנהיג בעולם הזה בנחת הוא במדרגה של עולם הבא, וראוי שיזכה להנהיג גם שם.
הירושלמי מספר על רבי אלעזר, שפעם אחת סיפרו לו שבאו אנשים, אכלו וברכו אותו - השיב להם שבכך אין שכר טוב. לעומת זאת, פעם אחרת סיפרו לו שבאו אנשים, אכלו וקללו אותו – השיב להם שבכך יש לו שכר טוב! מבאר בעל עלי תמר שמכאן יש ללמוד שכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה - להרבצת תורה, לישיבות, בפעולה למען ארץ ישראל, שבת, כשרות, טהרת המשפחה וכדו', הרי שככל שפוגעים בהם והם סובלים עלבונות וביזיונות, ישמש להם הדבר לעידוד, להגביר חילים בפעולתם הברוכה לטובת התורה והאומה, ושכרם כפול מן השמים. אפילו אם ילעיזו עליהם שהם נהנים מקופת הציבור שלא באמונה והם יודעים שאין אמת בדבר, לא יירתעו ולא ייסוגו אחור, שהרי כאשר ברכו את רבי אלעזר הוא לא שמח ודווקא כשחרפוהו שמח, לפי ש"לפום צערא אגרא".
