משום יישוב ארץ ישראל - סדר העדיפות בדרך יישוב הארץ

מצוות יישוב ארץ ישראל מחייבת 'שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה' כדברי הרמב"ן הידועים אולם יישוב חבל ארץ יכול להיעשות באופנים שונים, ייעור, בינוי וכו'.

הרב איתיאל אמיתי 15.01.24

פתיחה

מצוות יישוב ארץ ישראל מחייבת 'שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה' כדברי הרמב"ן הידועים.1 אולם יישוב חבל ארץ יכול להיעשות באופנים שונים, ייעור, בינוי וכו'.

האם ניתן לקבוע קריטריונים הלכתיים להעדפת דרך יישוב אחת על פני חברתה? שאלה זו עלתה כבר על שולחנם של גדולי ישראל זצ"ל, ודנו בה גם גדולי ישראל החיים עימנו היום לאורך ימים ושנים. ויש מהם שרצו להסיק מסוגיית הגמרא בבבא מציעא פרק שמיני,2 שיש להעדיף נטיעת אילנות על פני בניית בתים. אין משיבין את הארי לאחר מיתה ובוודאי שאין משיבין אותו בחייו, אולם יש מקום לדון בקרקע וללבן דברי רבותינו חכמי הש"ס בסוגיה זו.

א. האיסור לעקור אילן שניטע מאליו או בשגגה

במשנה בבא מציעא (פ"ח מ"ה) נאמר: 'שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו – יחלוקו' בפירות. ומבואר בגמרא שם3 שדין זה נוהג רק בשלוש השנים הראשונות לאחר ששטף הנהר את העצים וניטעו במקומם החדש, אך מהשנה הרביעית ואילך אין לבעל העצים זכות בפירות, והם רכושו של בעל הקרקע בלבד. עוד מבואר בברייתא המובאת שם בגמרא, שאסור לבעל העצים לעוקרם מהמקום בו ניטעו, כדי שלא לפגוע ביישוב ארץ ישראל.4 בהמשך דנה הגמרא במקרה של אדם שנטע את עציו בשדה חברו בשגגה, ומסקנתה5 היא שאף במקרה זה אסור לבעל העצים לעוקרם מהמקום בו ניטעו. אלא ששם מוסיפה הגמרא טעם נוסף, מלבד הפגיעה ביישוב ארץ ישראל, מדוע אסור לעקור, והוא, הפגיעה בקרקע של חברו שהוכחשה במשך הזמן שהיו נטועים בה העצים.6 עוד דנה שם הגמרא במקרה בו אדם נכנס לחורבתו של חברו ובנאה שלא ברשותו. במקרה זה נחלקו תנאים ואמוראים, אם רשאי הבונה שלא ברשות, לפרק את שבנה ולקחת את חומרי הבניין, העצים והאבנים, ששיקע בבניית החורבה שאיננה שלו, ומסקנתה היא, שהוא רשאי.7 שלא כבנוטע שלא ברשות חברו, שהגמרא הטעימה את הכרעתה (לאיסור) משום יישוב א"י והכחשת הקרקע, הרי שבבונה שלא ברשות חברו, הגמרא לא טרחה להטעים את הכרעתה (להיתר). מכל מקום ברור שהגמרא לא חשה לפגיעה ביישוב א"י שייגרם בשל פירוק העצים והאבנים ששוקעו בבניין החורבה ע"י הבונה, שהרי אילו הייתה חוששת לכך הייתה אוסרת זאת, כשם שאסרה את עקירת העצים ע"י נוטעם. על האמור יש להוסיף את ההלכה שהייתה פשוטה לרוב הראשונים שהביעו דעתם בה, והיא, שהן במקרה בו שטף הנהר את העצים, הן במקרה בו נטע האדם עצמו בשדה חברו שלא ברשות, רשאי בעל הקרקע לומר לבעל העצים לעקור את עציו, ולקחתם משדהו. גם בזה, ברור היה לראשונים שאין לחוש לפגיעה ביישוב א"י שנגרמת בשל כך.8 יוצא מן הכלל הוא הראב"ד9 שכתב שאין בעל הקרקע רשאי לומר לבעל העצים לעוקרם כיוון שבזה הוא פוגע ביישוב א"י, אולם דעה זו לא באה לידי ביטוי ב'שלחן ערוך' או בנושאי כליו.10 אם כן, הדבר צריך ביאור: אם חוששים אנו לפגיעה ביישוב א"י, מדוע עקירת עצים אסורה ואילו סתירת בניין מותרת? ומדוע עקירת העצים ע"י בעל העצים אסורה, בעוד שעקירתם ע"י בעל הקרקע מותרת?

ב. ביאורו המחודש של ה'אור שמח' לשיטת הרמב"ם

לעיל הזכרנו את דברי הברייתא המובאת בגמרא (בבא מציעא קא ע"א), שאין בעל העצים רשאי לעקור את עציו ולקחתם, ואת הטעם לכך 'משום ישוב ארץ ישראל'. וכך נאמר בגמרא שם:

תנא: אמר הלה [בעל העצים] זיתיי אני נוטל אין שומעין לו. מאי טעמא?
אמר ר' יוחנן משום ישוב ארץ ישראל. אמר ר' ירמיה כגון דא צריכא רבה.
[רש"י – שאם לא פירשה ר' יוחנן, לא היינו אומרים אותה מסברא].11

דברי הברייתא נאמרו ביחס לאמור במשנה, 'שטף נהר זיתיו'. בהמשך אומרת הגמרא:

בבית [רש"י – היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות] שומעין לו,
בשדה [רש"י – היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות ואמר נטיעותיי אני נוטל]
אין שומעין לו.12 מאי טעמא? משום ישוב ארץ ישראל. איכא דאמרי משום כחשא דארעא.
מאי בינייהו? איכא בינייהו חוצה לארץ [רש"י – למ"ד משום כחשא דארעא,
ממונא אפסדיה ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו].

הרמב"ם, כדרכו, פסק את שתי ההלכות במקומן המתאים בספרו. בהל' שכנים (פ"ד ה"י) הביא את הכרעת הסוגיה במקרה ששטף נהר זיתיו, וכתב:

שטף נהר זיתיו ושתלם בתוך שדה חברו ואמר הלה זיתיי אני נוטל –
אין שומעין לו, משום ישוב הארץ, אלא יעמדו במקומן.

ובהל' גזילה ואבידה (פ"י ה"ה) הביא את הכרעת הסוגיה במקרה שנטע עציו בשגגה בקרקע חברו, וכתב:

היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה... אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך – שומעין לו. אמר הנוטע הריני עוקר אילני – אין שומעין לו, מפני שמכחיש את הקרקע.

מלשון הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה עולה שלהלכה הוא חשש רק לטעם השני המובא בסוגיית הגמרא13: הכחשת הקרקע. וכמו שנראה גם מהשגתו של הראב"ד במקום שכתב: 'נראה לי שאין אומרים כך בא"י, מפני ישוב ארץ ישראל'. כלומר, הראב"ד הקשה מדוע לא חשש הרמב"ם לטעם מפני יישוב א"י, שנזכר בגמרא גם כן. מהי אם כן כוונת הרמב"ם בהל' שכנים, כשכתב: 'אמר הלה זיתיי אני נוטל – אין שומעין לו, משום ישוב הארץ'? מחדש ה'אור שמח' במקום עפ"י דקדוק לשון הרמב"ם, שאין כוונתו שאסור לעשות כן משום יישוב ארץ ישראל, אלא משום יישובם של ישראל, ואפילו בחו"ל.14 וכמו שפירש הרמ"ך, המובא ב'שיטה מקובצת' (בבא מציעא קא ע"א ד"ה ומשום ישוב א"י):

ואם אמר בעל הזיתים, זיתיי אני נוטל, בארץ ישראל אין שומעין לו ובחוץ לארץ נמי נראה דאין שומעין לו.15

דברים דומים מצאנו ברמב"ם במקום נוסף (הל' שכנים פי"ד ה"א), בדיני 'בר מצרא', שמדוקדק בלשונו שההלכה האמורה מתייחסת ליישוב ישראל, ולא ליישוב ארץ ישראל:

היה רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים ובן המצר רוצה לזורעה, הלוקח זוכה משום ישוב הארץ.

לעומת זאת, כשהרמב"ם מביא הלכות שיסודן במצוות יישוב ארץ ישראל הוא מקפיד לכתוב זאת במפורש, למשל בעניין לקיחת בית בא"י בשבת (הל' שבת פ"ו הי"א) כך כתב:

הלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי מותר לו לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה.

ובעניין עצי מערכה (הל' איסורי מזבח פ"ז ה"ג) כתב:

כל העצים החדשים כשרים למערכה, ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום ישוב ארץ ישראל.

אכן, מהשגתו של הראב"ד על הרמב"ם ברור שפירש כי כוונת הגמרא שהטעם לכך שאסור לבעל העצים לעקור את עציו היא משום 'מצות יישוב ארץ ישראל', ולכן גם בעל הקרקע אינו רשאי לעשות כן. מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד בפירוש הסוגיות ובהכרעה בהן, כפולה. בסוגיית 'שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו' נחלקו בפירוש דברי ר' יוחנן,16 אם 'משום יישוב ארץ ישראל' כוונתו ל'מצוות יישוב ארץ ישראל' (הראב"ד) או לחיזוק יישובם של ישראל (הרמב"ם). וכן נחלקו כיצד להסביר את הכרעת הגמרא בסוגיית 'הנוטע ברשות חברו',17 שאסור לבעל העצים לעקור את עציו – האם חוששים לשני הטעמים, ליישוב א"י ולהכחשת הקרקע (הראב"ד) או שחוששים רק להכחשת הקרקע (הרמב"ם). עד כאן ביאורו של ה'אור שמח לדברי הרמב"ם, בתוספת נופך בביאור שיטת הראב"ד והסוגיה בכללה, לדרך זו. לדרכו זו של ה'אור שמח' ניתן להבין את החילוק שבין עקירת עצים ע"י בעל העצים, ובין עקירתם ע"י בעל הקרקע. האיסור לעקור עצים שניטעו בידיים, או מאליהם, כדי לחזק מקום התיישבותם של יהודים, בכל מקום בו הם נמצאים, ולאו דווקא בארץ ישראל, אין מטרתו לפגוע בזכות הקניין, ולכן, בעל הקרקע אינו חייב להשאיר את העצים בקרקע שבבעלותו. כמו כן, ניתן גם להבין מדוע יש חילוק בין סתירת בניין לעקירת עצים. שהרי גם לאחר שהבונה ייקח לעצמו בחזרה את חומרי הבניין ששיקע בבניית החורבה של חברו, אחיזתו של בעל הקרקע לא תיפגע באופן מוחלט, שהרי החורבה עדיין קיימת, וההתיישבות היהודית לא נפגעת מכך באותו אופן שבה היא נפגעת בעקירתם של עצים. לפי שיטת ראשונים זו שבגמרא, שלדרכו של ה'אור שמח' גם הרמב"ם נמנה עמהם, יש לומר שהאיסור על בעל העצים לעוקרם, הוא מתקנת חכמים שמטרתה, כאמור, היא חיזוק יישוב ישראל במקומותיהם.18

ג. הבנת הסוגיה אליבא דרוב המפרשים שפירשו 'ישוב ארץ ישראל' כפשוטו

כמובן לא ניתן לבטל במחי יד את הבנתו המחודשת של ה'אור שמח' ברמב"ם, מה גם שבדברי המאירי נמצא סיוע של ממש לשיטה זו.19 עם זאת, גדולי נושאי כלי הרמב"ם, ובראשם ה'כסף משנה',20 פירשו את דברי הרמב"ם בהל' שכנים שהחשש לפגיעה ביישוב הארץ, הוא משום מצוות יישוב ארץ ישראל, כהבנה הרווחת של ביטוי זה בגמרא, וזו גם דרכם של הראשונים בפירוש הסוגיה. אולם, אחר שהתחדש לנו, עפ"י דרכו של ה'אור שמח', ההסבר שבסוגייתנו 'ישוב ארץ ישראל' התעצב ע"י חכמים בצורה של תקנה, ניתן לאומרה גם בשיטת רובא דרובא של הראשונים והאחרונים בסוגיה, שפירשו את דברי הגמרא 'משום יישוב ארץ ישראל', כפשוטם. כלומר, חכמים הם שמצאו לנכון לחזק את יישוב ארץ ישראל, שיסודו, לכל הפחות אליבא דהרמב"ן וסיעתו, במצווה דאורייתא. החידוש שבתקנת חכמים הוא ה'לעיכובא', כלומר, גם לפני התקנה, נטיעה של עץ, או בנייה של חורבה, מחזקת את האחיזה בארץ, אולם, אין מניעה לכאורה לעקור את העץ לכשצריך21 או לסתור את הבניין, וזה מה שהתחדש לאחר תקנת חכמים, במגבלות תקנתם.22 נראה שדרך זו בהבנת הסוגיה רמוזה, אגב אורחא, בלשונו הזהב של מרן הרב זצ"ל בסוף מאמרו-תשובתו 'הלכה ומעשה' שנתפרסמה בחייו וזו לשונו:23

ורבו התקנות שתיקנו חז"ל בשביל ישוב א"י הנוהגים בכל הדורות ובכל הזמנים. והיה יקר להם עץ אחד שנתוסף במטעי הארץ, עד שנפסקה ההלכה בב"מ קא ע"א, שאם שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חברו, בארץ ישראל אסור לעקור אותם, שמאחר שניטע עץ בא"י חסו שלא להחריבו,24 וכ"ה להלכה בשו"ע חו"מ סי' קסח ס"א, אלא נותן לו דמי זיתיו כמו שעומדים לנטיעה, ובלבד שלא תיגע יד למעט את ישוב א"י.

לאור ההבנה שעיקרה של סוגייתנו היא תקנת חכמים שיסודה הוא במצוות יישוב א"י, ולא גדרי הדאורייתא של מצוות יישוב א"י, סרות מאליהן השאלות שהעלינו לעיל בסוף סעיף א.

ד. סדר העדיפות בקיום מצוות יישוב א"י

מאחר שאיסור העקירה של עץ הניטע מאליו או בשגגה הוא תקנת חכמים, נראה שלא ניתן ללמוד מסוגיה זו לגבי ההגדרה מדאורייתא של מצוות יישוב א"י. עיקר התקנה של חכמים היא שמאחר שניטע עץ, יש להשתדל על מנת שהאחיזה שנוצרה בא"י בשל כך לא תיפגע. אמנם מסקנתנו זו היא שלא כדבריהם של הגר"ש גורן זצ"ל ויבל"א מו"ר הגר"י אריאל שרצו לגזור השלכה מעשית על הדרך הנאותה לכתחילה בדרך יישובה של ארץ ישראל לאור סוגיה זו.25 למעיין בדבריהם נראה שסברו שסוגיית הגמרא דנה ברובד הדאורייתא של מצוות יישוב הארץ וממילא ניתן להסיק ממנה על אופן קיום המצווה, ולאור זאת הסיקו שיש להעדיף נטיעת עצים על פני בניית בתים. אולם, אם כן, יוקשו מאוד השאלות שהעלינו לעיל סוף סעיף ב, אם איסור עקירת העץ ע"י בעליו הוא מדאורייתא, ומשום מצוות יישוב א"י, מדוע רשאי בעל הקרקע לעוקרו?26 כאמור, לפי הדרך בה הלכנו, אין ללמוד מאיסור עקירת עץ בארץ ישראל על סדר העדיפות בקיום מצוות יישוב ארץ ישראל. ואם כן יש לברר מהו סדר העדיפות באופן קיום יישוב הארץ? האם ניתן לקבוע בזה גדרים ברורים? נראה שהצורך המעשי הוא הדרך העדיפה ליישוב הארץ. הצורך המעשי, הוא גם זה שצריך לקבוע, הן מבחינה ציבורית, הן מבחינה פרטית, מהי הדרך הטובה ביותר לעשות כן. ותלויים הדברים במציאות הספציפית הניצבת לפנינו, ובצורך השעה או המקום, וייתכן שהעדפה זו תשתנה מחבל ארץ אחד בא"י למשנהו, ובאותו חבל ארץ עצמו, ישתנו הדברים מתקופה לתקופה.27