הראי"ה על הרב חרל"פ: השמטה ופישרה
תלמיד-חבר היה הרב חרל"פ זצ"ל לרב קוק זצ"ל. הערכתם ההדדית היא מן הידועות, ולימים פירסם הרב צבי יהודה זצ"ל, בספר "הד הרים", מיקבץ התכתבויות ביניהם. המאמר חושף לראשונה שהרצי"ה השמיט איגרת מקובץ אגרות הראיה, ואף מספר משפטים מאיגרת נוספת, וכל זאת בשל ענוותנותו של הרב חרל"פ ובקשתו להצניע שבחים מופלגים שכתב אודותיו הרב קוק.
"אחד מן יחידי היחידים המסולאים"
בשבוע זה מלאו שבעים שנה להסתלקותו של הגאון הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל לגנזי מרומים. יחסו של תלמיד-חבר זה לרבו – מרן הראי"ה קוק זצ"ל, תואר לא מעט, וקובץ "הד הרים" משקף זאת נאמנה. אלא שעתה מתברר כי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה, כי עדיין לא ידענו עד כמה גדולה ועצומה הייתה הערכת הראי"ה אליו.
במאמר שלפנינו ייחשפו לראשונה כתבי-יד אשר כוללים ביטויי הערכה מופלגים של הראי"ה על הרב חרל"פ. זאת ועוד, לצד החשיפה נבקש לתת דעתנו לשאלה מה היה הרקע לגניזת כתבי היד, ומדוע בשלה עתה השעה להחזיר עטרה ליושנה.
הי"ם ראה
בחלק השני של קובץ אגרות הראיה, מתפרסמים שני מכתבי ניחומים של הראי"ה לרב חרל"פ. המכתבים נשלחו בשל פטירת אחיו הגדול (מאב), הרב יצחק אליעזר (לייזר) חרל"פ, בחודש שבט תרע"ד (1914). מדובר באיגרת תרסא, שתאריכה טו בשבט תרע"ד; ובאיגרת תרסג, שתאריכה כג בשבט תרע"ד.
מכתב-יד שעומד להתפרסם בספר "הי"ם ראה", שבעריכת ר' אברהם זק"ש – נין הרב חרל"פ, מתברר שמן האיגרת השנייה הושמטה פיסקה.
לצד הניחומים עצמם, לקראת סיום האיגרת כתוב:
"יקבל בזה המכתב להגאב"ד דשצוצין שליט"א. קשה היה לי לכתוב ביחוד שישמט שם הממונה דעימי[ה] דמר מהאדרעססא, מחששא דחב לאחרים שכ[תבו] המפרשים דהו"ל [= דהוי ליה] דררא דשלד"ע [= דשליחות לדבר עברה] ח"ו. מ"מ קלקלה אהבתו הקדושה דהדרת חביבי אצלי את השורה. ואקוה שבסגנון הנכתב יצא בע"ה אל הפועל החפץ הראוי".
מן הידועות, שעורך ספר האגרות, רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל – בן הראי"ה, דייק ודקדק והקפיד ביותר על מסירה נאמנה של כתבי האבא-הראי"ה, ולכן כל שינוי אומר דרשני. מה ראה אפוא הרצי"ה להשמיט פיסקה אשר ללא ספק נכללה באיגרת שתחת ידו!
ובכלל, מה עניינה של הפיסקה: מה היה בו במכתב "להגאב"ד דשצוצין", שנאמר כי צורף; להיכן נעלם מכתב זה, ומדוע הוא לא נכלל באיגרות הראיה; על איזה "ממונה" מדובר; מה הוא אותו "חששא דחב לאחרים"; ואם אכן יש "חשש", אזיי מדוע החליט הראי"ה בכל זאת כן לפעול. קיצורו של דבר, פיסקה זו - רב בה הסמוי על הגלוי.
מענה לשאלות אלה אינו יכול להינתן בלא חשיפה נוספת מספר "הי"ם ראה" הנ"ל: מכתב שלם של הראי"ה שכולו לא נכלל בספר האגרות. כפי שיובהר להלן, קשה מאוד להניח שהרצי"ה לא נחשף למכתב, ואם הערכה זו נכונה הרי שבוודאי צריך לתת את הדעת לשאלה, מדוע הוא החליט שלא לפרסמו!
ראשות כולל סובלק
מעשה שהיה כך היה: הרב יצחק אליעזר חרל"פ היה אחד מבניו של הרב זבולון חרל"פ מאשתו הראשונה. הרב יעקב משה חרל"פ היה "אחיו-למחצה", בנו (היחיד) של הרב זבולון מאשתו השנייה.
הרב יצחק אליעזר עמד בראש "כולל סובלק". וזאת צריך לדעת: רבים מבני 'הישוב הישן' סמוכים היו לכלכלתם ולפרנסת בני ביתם על "החלוקה". כספי "החלוקה" הגיעו מכספי נדיבים בחו"ל ל"כוללים" שבארץ, ומשם חולקו למשפחות. "כולל סובלק" היה אחד מאותם "כוללים", וכאמור הרב יצחק אליעזר עמד בראשו.
משהסתלק לבית עולמו, הותיר אחריו בן צעיר – ר' דוד מאיר חרל"פ – שעוד בחיי האב סייע לו בניהול הכולל ו"החלוקה". עתה, משנפטר האב, היה ברור מחד גיסא, שלפי גילו ומעמדו הוא אינו אישיות שיכולה לעמוד בראש הכולל ולייצגה כלפי הנדיבים. מאידך גיסא, גם ברור היה שמן הראוי שימשיך במלאכתו, לפרנסת בני המשפחה. נדרשה אפוא אישיות מתאימה שתעמוד בראש הכולל.
פנה אפוא הרב קוק לרב יוסף הכהן - רבה של העיירה שצוצין שבפולין, אשר כיהן כ"נשיא אה"ק [=ארץ הקודש] לכולל סובלק". את איגרתו פותח הרב באמירה שאומנם הם לא מכירים זה את זה, אך "לא אוכל להימנע משחר את פני כבודו בדבר גדול ונכבד מאוד אשר השעה גורמת ואי אפשר לדחותו". הראי"ה מתאר לפניו את תמונת המצב עתה, ומשבח ומוקיר את התנהלות המנוח ע"ה שניהל באופן מופתי את "הכולל" וקידם אותו "במסירות נפש ובאמונה גדולה". הוא גם מציין ששכר עבודתו היה מצומצם למדיי ("חמישה נפוליאונים לחודש").
"וכעת, אחרי אשר בא המשבר הגדול על המשפחה היקרה הזאת... המצב נורא ואיום". כאמור, "יש להמנוח ז"ל בן, אברך יקר...", והרב סבור שישנו "חוב קדוש... שלא יוזז הבן העובד ממשמרתו, ותהיה קצת הקלה להמשפחה האומללה הזאת המטופלת באלמנה ושתי בנות צעירות שצריכים לדאוג עבורן". בדרך זו, "בשכירות שהיה מקבל אביו הרב המנוח ז"ל, לא יגוועו ללחם אשת חבר וצדיק ז"ל וזרעו".
אלא שלצד זה, לכל ברור שהכרחי להעמיד בראש הכולל אישיות רמת מעלה. לעניין זה מקדיש הרב את שאמור להלן – תיאור אישיותו של הרב חרל"פ:
"הנה יש להמנוח הרב ז"ל אח צעיר ממנו לימים, אבל הוא אחד מגדולי ת"ח היותר מצויינים שבעיקו"ת ירושלים, הוא ניהו הרב הגאון הצדיק, אוצר תורה ויראה טהורה, מרגניתא דלית לה טימא, מוה' יעקב משה חרל"פ שליט"א, רב לקהילת שערי חסד בעה"ק ירושת"ו. והנה אם אבוא לספר לפני הדר"ג את שבחו וגדולתו של הרב הגאון הנ"ל, אחי המנוח ז"ל, יבדל לחיים טובים וארוכים, יארכו הדברים, כי הוא באמת אחד מיחידי הסגולה שישראל בו יתפאר, גדול ועצום בתורה, בחריפות ובקיאות, בנגלה ונסתר, ומצויין בקדושה וטהרה, במדות תרומיות והצנע לכת הפלא ופלא, אשר אף כי נודע הוא לשם טוב מנעוריו, בהיותו תלמיד מובהק לגדולי הגאונים והצדיקים האדירים שהיו בירושלים ת"ו בדור העבר, ונתבסם מחנותם המזויינת ומיצה את תמצית תרומות מדותיהם הקדושות, בכ"ז אדע נאמנה שמעטים המה היודעים את יפעת גדולת ערכו וטהרתו, גדלו ופארו, עבודתו התמה ויראת חטאו כמו שהיא באמת, באותה המידה שידעתיו אני העני, אשר זה מכבר הכרתיו, מצאתיו לאחד מן יחידי היחידים המסולאים, שהם ראויים להתנוסס בתור אבני חן בעטרת תפארת לישראל".
הראי"ה מוסיף שהנהלת הכולל שבארץ כבר נתנה הסכמתה למינוי זה, "שיהיה כבוד הרב הגאון האח הנ"ל ממלא את מקום אחיו המנוח ז"ל בתור ממונה, בצירוף עם עוד אחד גדול ומופלג בתורה". אלא שהראי"ה, בהכירו היטב את עדינות הרב חרל"פ ואת גדלותו התורנית, מבקש לארגן באופן שונה את מיבנה ההנהלה:
"והנה לפי ידיעתי במזגו הרך והעדין של הרב הגאון הנ"ל שליט"א, ובהתמדתו הנפלאה בתורה ועבודה, במקצועות רבים, אי אפשר כלל להשליך עליו [= להעמיס עליו] את הטורח הגדול וביטול התורה הנמשך מזה העסק של העבודה הפשוטה והמטרדת ומפרכת של ממונה. הוא שי' יוכל להיות עטרת תפארת להכולל, בתור ראש הכולל, שעל-פי אדרסתו [= כתובתו] לבדה ישלחו את הכספים, וטוהר רוחו ואמונתו ובר כפיו שהוא מצויין בזה בתכלית ההצטיינות בהפלגה כמו כל מידותיו היקרות, הם הם שמסגלים אותו לשאת עליו את המישרה הזאת של ראשות הכולל...".
בשל כל האמור, המלצת הראי"ה הייתה "שהרב הגאון הנ"ל, אחי המנוח יהי' ראש הכולל, והרה"ג הממונה עמו יעמוד ג"כ על ימינו בתור הממונה, ובנו הצעיר של המנוח... יהי' הסופר כמו שהיה בחיי אביו ז"ל, ואז יבנה הכולל בעה"י...". כלומר, הרב חרל"פ יהיה ראש הכולל ויישא בעול התורני-רוחני, תוך שהוא בעל הסמכות העליונה. לצידו יוצב "ממונה" שמוציא לפועל את ההיבטים המעשיים, והבן ימשיך בניהול הספרים-החשבונאיים.
המלצת הראי"ה אכן התקבלה, והרב חרל"פ מונה לעמוד בראשות הכולל. הרב חרל"פ עצמו מתאר כמה חודשים יותר מאוחר (מכתב מער"ח ניסן) את הלחצים שהופעלו עליו לקבל את המינוי, ומדגיש שהסכים להיות "רק המפקח הכללי של הכולל באופן שלא יבטלני מלימודי" (מי מרום, כ, אגרות קודש, עמ' קס). יתכן שחלק מהסתייגותו נבעה גם מהנהגת רבו הראשון – הרב צבי מיכל שפירא, אשר כעשרים שנה קודם לכן התבקש על ידי הרי"ל דסקין לעמוד בראש הכולל, ועשה כל מאמץ שלא להתמנות, מנימוקים דומים (יעקב גליס, מגדולי ירושלים, עמ' קמו).
בכל אופן הרב חרל"פ החל לעמוד בראש הכולל, ובהתאם לכך כעבור מספר שנים (תרפ"ב) אנחנו מוצאים את הראי"ה שולח מכתב לרבה של סובלק – הרב א"י באקשט, ובו מתואר הרב חרל"פ כראש הכולל. במכתב זה הראי"ה קרא לראשי הקהל "לחזק בכל האפשרות את עמודי הכולל של מדינתם ומחוזם, ויאמצו בזה את ידי הרבנים גדולי המעשים, מנהלי וממוני הכולל אשר פה עה"ק ת"ו... ובראשם כבוד רב רחימאי הגאון הצדיק המפורסם כקש"ת מו"ה יעקב משה חרל"פ שליט"א..." (אגרות הראיה, ה, איגרת פו).
גדולה ענווה
עד כאן, אם כן, עיקרי איגרת הראי"ה לרב יוסף הכהן "נשיא כולל סובלק". ועתה לשאלה, מדוע איגרת זו לא פורסמה על ידי הרצי"ה. אמת, לא ניתן לומר בוודאות שהאיגרת הייתה מונחת תחת ידיו, אך אמת לא פחותה היא שקשה להניח שלא הייתה. יותר מסביר להניח שהעתק האיגרת היה מונח לנגד עיניו, שכן מדובר באיגרת שיצאה מתחת ידי הרב, איגרת שנשלחה לנמען ברור, וזאת בתקופה בה עותקי רוב האיגרות נשמרו. ועוד יש לתהות: כיצד הביאה השמטת איגרת זו להשמטת הפיסקה הנ"ל מאיגרת הניחומים.
ובכן תשובה לשאלות אלה הועלתה כהשערה על ידי מו"ר הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל. הרב ישראלי נימנה על החשובים שבין תלמידי הרב חרל"פ. הרב חרל"פ נהג להכין איתו את "השיעור הכללי", הסמיך אותו לרבנות, ואף טרח להגיע לכפר הרא"ה לרגל הכתרתו כמרא דאתרא. הרב ישראלי נחשף לתעלומת ההשמטות זה כבר לפני שנים רבות, והסברו היה מאוד ברור: הדבר נעשה - ככל הנראה - לבקשת הרב חרל"פ עצמו!
שובו לאיגרת וקיראו כיצד העריך הראי"ה את הרב חרל"פ: "הוא אחד מגדולי ת"ח היותר מצויינים שבעיקו"ת ירושלים... גאון צדיק, אוצר תורה ויראה טהורה, מרגניתא דלית לה טימא... הוא באמת אחד מיחידי הסגולה שישראל בו יתפאר, גדול ועצום בתורה, בחריפות ובקיאות, בנגלה ונסתר, ומצויין בקדושה וטהרה, במדות תרומיות והצנע לכת הפלא ופלא, אשר אף כי נודע הוא לשם טוב מנעוריו... מעטים המה היודעים את יפעת גדולת ערכו וטהרתו, גדלו ופארו, עבודתו התמה ויראת חטאו כמו שהיא באמת, באותה המידה שידעתיו אני העני, אשר זה מכבר הכרתיו, מצאתיו לאחד מן יחידי היחידים המסולאים, שהם ראויים להתנוסס בתור אבני חן בעטרת תפארת לישראל..."
מיותר לומר שהראי"ה לא שאל את הרב חרל"פ מה לכתוב. הרב חרל"פ נחשף לתיאור מופלג זה רק אחר שהאיגרת נשלחה, כפי שעולה מפורשות מפיסקת-ההשמטה: "יקבל בזה המכתב להגאב"ד דשצוצין שליט"א". נגד זה לא יכול היה הרב חרל"פ לעשות דבר – המכתב כבר יצא לדרכו.
ברם, ידע גם ידע הרב חרל"פ שהרצי"ה נערך לפרסם את כלל אגרות הראי"ה. מפעל כזה – גם אם במתכונת שונה – החל כבר בחיי הראי"ה, וברור היה שהרצי"ה ישקוד על המלאכה. הפציר אפוא הרב חרל"פ ברב צבי יהודה שאיגרת מפליגת-שבחים זו לא תפורסם.
אין ספק שלרצי"ה היה מאוד קשה "לוותר" על פרסום האיגרת, כמו גם על ההשמטה שהיא גוררת בעקבותיה באיגרת נוספת. כל שמצוי בהליכי עריכת הרצי"ה את כתבי הראי"ה יודע היטב שהוא עשה מאמצים עילאיים לאתר את כל האיגרות כולן ולפרסמן כמות-שהן. אלא שגברה עליו הפצרת הרב חרל"פ, נעתר הרצי"ה, וויתר על פרסום איגרת שלימה.
בשל כך "נאלץ" הרצי"ה להשמיט גם את הפיסקה במכתב הניחומים, שכן ללא האיגרת פיסקה זו נטולת כל פשר. אלא שעתה, משנחשפנו-אנו למכתב הראי"ה לנשיא הכולל, יכולים אנחנו להבין היטב את הפיסקה.
כאמור, זה היה לשונה:
"יקבל בזה המכתב להגאב"ד דשצוצין שליט"א. קשה היה לי לכתוב ביחוד שישמט שם הממונה דעימי[ה] דמר מהאדרעססא, מחששא דחב לאחרים שכ[תבו] המפרשים דהו"ל [= דהוי ליה] דררא דשלד"ע [= דשליחות לדבר עברה] ח"ו. מ"מ קלקלה אהבתו הקדושה דהדרת חביבי אצלי את השורה. ואקוה שבסגנון הנכתב יצא בע"ה אל הפועל החפץ הראוי".
כלומר, הראי"ה שלח לרב חרל"פ העתק של המכתב לנשיא הכולל, מכתב שהמליץ על מינויו כראש הכולל. הרב כותב בכנות שלא היה לו קל להשמיט את שם "הממונה" מהכתובת למשלוח הכספים – כלומר מנשיאה באחריות מליאה ושוות-ערך לרב חרל"פ – שכן בכך הוא לא "מזכה" את הממונה אלא אדרבה "חב" לו, ומבחינה הלכתית זו הנהגה שאומנם אינה אסורה אך גם אינה משובחת. אלא ש"אהבתו הקדושה" של הרב חרל"פ בעיני הראי"ה "קלקלה את השורה", והביאה את הראי"ה למרות הכל, כן לסגנן את דבריו כך. חותם הראי"ה בהבעת תקווה שבע"ה בדרך זו "יצא אל הפועל החפץ הראוי".
פיסקה חשובה זו, שגם היא מצטרפת להוקרתו הגדולה של הראי"ה את הרב חרל"פ, הייתה נטולת כל פשר כל עוד לא צמודה אליה האיגרת לרבה של שצוצין. לכן, שעה שלבקשת הרב חרל"פ הושמטה האיגרת, הושמטה בעקבותיה גם הפיסקה.
דומה שעתה, כאשר מלאו השבוע שבעים שנה להסתלקות הרב חרל"פ (תשי"ב-תשפ"ב), הגיעה השעה להחזיר עטרה ליושנה. חשוב לידע ולהודיע כיצד העריך הראי"ה את הרי"מ חרל"פ. ראוי הדבר שאיגרת זו – ורבות נוספות עליה – יזכו לפרסום, ותשוב ותהדהד הערכתם העצומה של מרן הראי"ה ורבנו הרצי"ה את "איש ברית תורתנו" רבי יעקב משה, זכותם תגן עלינו.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל היה רבן של שכונות שערי חסד ורחביה שבירושלים, כיהן כראש ישיבת מרכז הרב וייסד את ישיבת בית זבול. הוא נולד בירושלים בכ"ט בשבט תרמ"ב ונפטר ב-ז' בכסלו תשי"ב. אביו – הרב זבולון, נימנה על חברי בית דינו של מהרי"ל דיסקין. בצעירותו היה הרב חרל"פ כרוך אחר הרב צבי-מיכל שפירא – תלמיד חכם ירושלמי, מקובל וסגפן. אחר עליית הראי"ה קוק ארצה, בשנת תרס"ד, דבק בו הרב חרל"פ דבקות מוחלטת. הוא עצמו תיאר את נקודת ההתקשרות:
"הימים לפני חג שבועות תרס"ד - ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עלי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום השישי, התפללתי בבית הכנסת "שערי תורה". בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב [קוק] אומר "אקדמות" לפני הקהל ברטט ובבכיה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם... הרגשתי שכולי אחוז שלהבת-יה, כל גשמיותי מתנדפת והולכת ונשמתי שהתקשרה בנשמת הרב מתנשאת ברום עולמות עליונים".
הרב חרל"פ היה "איש ארץ ישראל". לא זו בלבד שמיום לידתו מעולם לא יצא ממנה, אלא שהקפיד לא לצאת אפילו מגבולות עולי בבל לגבולות עולי מצרים. פרט ביוגרפי זה היה מהותי לאישיותו, וחלק לא מבוטל מהגותו הרעיונית סב את עניינה של ארץ ישראל, זאת לצד משנת גאולה, תכני תשובה, עם ישראל ועוד.
כבר בעודו עול ימים הוכר הרב חרל"פ על ידי "חכמי ירושלים" של התקופה כיחיד ומיוחד, עד שראו בו את פאר למדניה וצדיקיה. בשל כך, העובדה שהוא תמך ברב קוק ואף דבק בו, השפיעה רבות על תלמידי החכמים הירושלמיים והייתה מאוד משמעותית למיקום הראי"ה בתודעתם.
עם ייסודה של ישיבת מרכז הרב, התמנה הרב חרל"פ כר"מ הבכיר, ואחר הסתלקות הרב היה לראש הישיבה. על תלמידיו בישיבת מרכז הרב ובישיבת בית זבול נמנו הרב שאול ישראלי, הרב משה צבי נריה, הרב יהודה עמיטל, הרב יהודה גרשוני, הרב מנחם אושפיזאי, הרב יוסף לייב זוסמן ועוד רבים. הותיר אחריו את סידרת ספרי ההלכה והלמדנות 'בית זבול', את סידרת ספרי ההגות וההשקפה 'מי מרום', כמו גם חיבורים חשובים נוספים.
בעת האחרונה זוכה משנתו לעיון גובר והולך, הן מצד העולם הרבני והן מצד העולם האקדמי.
