המאבק באנטישמיות: פרשת זכור לימינו
פרשת זכור מפגישה אותנו עם עמלק ורשעתו, ומצווה אותנו לזכור זאת ולא לשכוח. בדורנו, לצערנו, ראינו את תולדתה הרעיונית של העמלקיות.
פרשת זכור מפגישה אותנו עם עמלק ורשעתו, ומצווה אותנו לזכור זאת ולא לשכוח. בדורנו, לצערנו, ראינו את תולדתה הרעיונית של העמלקיות. הצורר הנאצי ימ"ש הביע בצוואתו הפוליטית, את התנגדותו התהומית לעניינם של ישראל בעולם: "אין זו אמת שאני או מישהו אחר בגרמניה רצינו במלחמה בשנת 1939... הרי ייתבע לאחריות אותו עם, שהוא האשם הממשי במעגלי הרצח הללו: היהדות. מעל הכל אני מחייב... בשמירה מדוקדקת על חוקי הגזע, ובהתנגדות חסרת רחמים למרעילי כל העמים – היהדות הבינלאומית".
הרמב"ם כותב (מלכים ה, ה): "ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו... 'זכור' בפה, 'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו". בספר המצוות (עשה קפ"ט, לאו נ"ט) מבאר הרמב"ם, שמטרת הזכירה היא שלא תשכח ולא תחלש השנאה הרגשית לעמלק מהלבבות, למרות אורך הזמן. לכן, תדירות הזכירה ותוכנה אינם קבועים, אלא צריך לעורר "בכל עת ועת" את הנפשות, ע"י "מאמרים" (= דיבורים), לשנוא את עמלק ולהלחם בו, כך שלא תישכח השנאה מהלבבות.
הרמב"ם מזכיר פרט אחד, שולי לכאורה: לזכור את המארב שעשה עמלק (= 'ואריבתו'). פרט זה מופיע בנבואת שמואל בציוויו את שאול להילחם בעמלק: "אשר שם לו בדרך", ובתרגום יונתן "דכמן [= שארב] ליה באורחא". יתכן שכך מתפרש גם הנאמר בתורה: "אשר קרך בדרך", שנפל על ישראל מן המארב. הרמב"ם הבין שהדגשת המארב בנבואה, ויתכן שאף בתורה, מורה על הצורך בזכירת התנהגותו השפלה – מארב - על מנת "לעורר איבתו".
נמצא שלדברי הרמב"ם, כאשר נקרא השבת את פרשת זכור, אם לא נשים לב לפרשה ונעורר בעקבותיה את הלבבות לשנאת עמלק ולצורך להלחם בו, אנחנו עלולים שלא לקיים את המצוה מן התורה.
השפת אמת (תרמ"ו ועוד), עומד אף הוא על כך שמחיית עמלק תלויה בשנאת בני ישראל כלפיו. כאשר השנאה אינה בשלמות, חסרה האכזריות הראויה לרשעת עמלק, ונשארת חמלה כלפיו, וכפי שנאמר אצל שאול: "ויחמול...". ומה הדרך לכך? שנאת עמלק בשלמות תלויה ברוב האהבה והדבקות של בני ישראל לעבודת השם. כפי שרבה והולכת ההתלהבות לקדושה, כך שונאים יותר את הצד שכנגד.
כך הוא מסביר את סדר פרשיות שקלים וזכור. בפרשת שקלים, עם ישראל מתעורר לנדבת הלב שבתרומת מחצית השקל לבית המקדש. לפיכך משנכנס אדר מתעוררת ורבה שמחת עבודת בית המקדש, ומתעוררת האהבה לקב"ה. אהבה זו מעוררת איבה בלבבות לעמלק הרשע, שמעכב את שלמות שם השם, ושלמות כסאו.
