חסינות לנשיא המדינה ולנבחרי ציבור
על סוגי חסינות נשיא המדינה והנאמר על המלך במסכת סנהדרין ש"לא דן ולא דנים אותו, לא מעיד ולא מעידים אותו". חסינות כזו היא מעל ומעבר לחסינותו של נשיא המדינה.
לנשיא המדינה קיימים שני סוגים של חסינות:
- חסינות מהותית, המגנה עליו מהליכים משפטיים בשל פעולות שביצע מתוקף תפקידו. בגינה אף לא ניתן להגיש נגדו עתירה לבג"צ, וכמו כן הוא פטור מלהעיד בבית המשפט לגבי דבר שנודע לו במילוי תפקידו.
- חסינות דיונית, המגנה עליו מפני העמדה לדין פלילי במשך תקופת כהונתו.
במסכת סנהדרין נאמר על המלך ש"לא דן ולא דנים אותו, לא מעיד ולא מעידים אותו". חסינות כזו היא מעל ומעבר לחסינותו של נשיא המדינה.
בדין זה ישנו הבדל בין התלמוד הבבלי ובין התלמוד הירושלמי. הבבלי מבחין בין מלכי בית דוד שכפופים לסנהדרין ולכן כן דנים אותם, ובין מלכי ישראל שיש חשש שיפגעו בסנהדרין ולכן לא דנים אותם. לעומת זאת בירושלמי ובמדרשים לא קיימת הבחנה כזו, ולא דנים את המלך כלל.
הרב מרדכי פוגלמן סבר שיש להכריע כירושלמי, הן משום שהוא יותר מתאים לפשט המשנה שאינה מבחינה בין מלכים, והן משום שבנושא הכרוך בארץ ישראל יש להעדיף את תלמודה של ארץ ישראל. בהתאם, פסק שנשיא מדינת ישראל "לא דן ולא דנים אותו".
רבנים רבים חלקו על הרב פוגלמן: הרב ישראלי, הרב עוזיאל, הרב ח"ד הלוי ועוד, ומשתי סיבות עיקריות: א. הרמב"ם פוסק כבבלי שמבחין בין מלכי בית דוד ובין מלכי ישראל. ב. הכרעת חכמים שמלך לא דן ולא דנים אותו אינה אמורה אלא רק במלך שאין עליו מרות אחרת. לכן, בימינו שהשליט מוגבל בזכויותיו, וכל מה שהוא יכול לעשות חייב להיות על פי חוק ובהסכמת הרוב הדמוקרטי אף אם הדבר נוגד את דעתו האישית, ודאי שאין סיבה להעניק לנבחרי הציבור חסינות אזרחית או פלילית, אלא חסינות מהותית בלבד.
