אחים אבל שונים

אחת הסוגיות הטעונות ביותר היא השוויון. צד אחד רואה בשוויון ערך עליון, שעליו לתפוס מקום של כבוד בחוקה הבלתי כתובה שיצר הבג"ץ, וצד שני רואה בו איום על זהותה של המדינה כמדינתו של העם היהודי וכזו שאמורה לממש ערכים יהודיים. ויכוח זה מחייב אותנו לברר מה יש לתורה עצמה לומר על מושג ה'שוויון',

הרב עזריאל אריאל 09.07.23

בוויכוח החריף אודות המהלך לתיקון מערכת המשפט, אחת הסוגיות הטעונות ביותר היא השוויון. צד אחד רואה בשוויון ערך עליון, שעליו לתפוס מקום של כבוד בחוקה הבלתי כתובה שיצר הבג"ץ, וצד שני רואה בו איום על זהותה של המדינה כמדינתו של העם היהודי וכזו שאמורה לממש ערכים יהודיים. ויכוח זה מחייב אותנו לברר מה יש לתורה עצמה לומר על מושג ה'שוויון', גם אם מילה זו לא מופיעה בה במפורש, תוך הבחנה בין מאפיינים שונים של מושג זה.

שוויון הערך הבסיסי

העולם העתיק היה היררכי. הוא תפס שיש מי שנולד להיות מלך, יש מי שנולד להיות נתין, ויש מי שנולד להיות עבד. תפיסה זו התאימה מאוד לעבודת האלילים, שתיארה פנתיאון בו האל העליון שולט ורודה באלים הנמוכים. תורת ישראל יצרה מהפך. בשמים אין מבנה היררכי בין אלילים רבים. יש א-ל אחד ויחיד שברא את כל בני האדם בצלמו. כל בני האדם נולדו מזוג אחד ויש בין כולם מכנה משותף בסיסי בו כולם שווים. חז"ל נתנו לכך ביטוי במשנה במסכת סנהדרין (לז, א), האומרת שהאדם נברא יחידי בין השאר "מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך". לכן, במוסר היהודי ישנן חובות בסיסיות אוניברסליות הנוהגות כלפי כל אדם באשר הוא: "לא תרצח", "לא תגזול", "לא תישא פני דל", ומאידך "לא תהדר פני גדול", "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם", ולא רק לאזרח, אלא גם "לגר הגר אתכם". מכוח ההכרה בשוויון הבסיסי דורש המוסר היהודי לנהוג בכל אדם באופן הוגן. כך מעיד איוב על עצמו (לא, יג-טו) שנהג בהגינות כלפי עבדיו. הביאה אותו לידי כך ההכרה ש"בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד" ובזה כולנו שווים. וכך הוא מעיד על הקב"ה (לד, יט), ש"לא נשא פני שרים ולא ניכר שוע לפני דל, כי מעשה ידיו כולם".

     אכן התורה נותנת מקום רב לשוויון. היא תובעת שוויון בפני החוק, עד כדי כך שגם המלך כפוף לחוקי התורה. היא משווה אישה לאיש לכל המצוות, הדינים והעונשים שבתורה, היא מחלקת את הנחלות בארץ באופן שווה – "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", היא מטילה את חובת מחצית השקל באופן שווה – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", וגם המן ניתן לכולם בשווה – "עומר לגולגולת".

     הוגים רבים נאחזו בתנ"ך ובדברי חז"ל כדי לבסס עליהם את הרעיון כי כל בני האדם שווים מיסודם. ואם כן, מדוע נתפס מושג השוויון כמין "סמרטוט אדום" בעיני הציבור הדתי?

בלבול המושגים

הכשל הראשון שיש במושג השוויון היא הגדרתו כערך מוסרי העומד בפני עצמו. אכן יש ממד שווה בין כל בני האדם בהיותם נבראים בצלם א-להים. אולם, איך מתבצע "דילוג לוגי" להסיק מכאן שעליהם להיות שווים בכל דבר? עיון בתורה ובדברי חז"ל לא מוצא שהשוויון מוגדר שם כערך, אלא כאמת מידה של צדק. מהותו של החוק היא היותו כללי. אם החוק מפלה ללא הצדקה בין אדם לאדם הוא לא צודק, וחוק שאינו צודק אינו מחייב (רמ"א חו"מ שסט, ו). כך גם בחלוקת משאבים משותפים – חלוקה לא שווה היא חוסר צדק. וכך גם השוויון בפני מערכת המשפט. ההלכה קובעת (שו"ע חו"מ יז, א) ש"איזהו צדק המשפט? זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר". אם יש פער בולט במעמד בין בעלי הדין, לא יהיה משפט צדק.

     לעומת זאת, כאשר מדובר במשאבים פרטיים, שאדם רכש ביוזמתו וביגיע כפיו, אומנם ההלכה דורשת לתת חלק ניכר מהם לעניים, אבל היא לא דורשת לחלק אותם בשווה עם אחרים. אמת המידה המכריעה כאן היא זכות הקניין של האדם. מצוות צדקה מבטאת את ערך הנתינה ולא באה להפקיע מיסודה את זכותו הטבעית של האדם ליהנות מפרי עמלו.

     השוויון, אם כן, הוא אחת מאמות המידה החשובות של הצדק, אולם הוא לא פרמטר יחיד. הפיכת השוויון לערך מוסרי העומד בפני עצמו פוגעת באספקטים אחרים של הצדק, והתוצאה שלה היא עוול.

הטוטאליות

הכשל השני שיש כיום במושג השוויון הוא הטוטאליות שלו. השוויון הפך להיות ערך עליון העומד בראשו של סולם הערכים, ואשר כל ערך העומד מולו – אחת דינו להידחות ואף להתבטל. כך בשם שוויון האישה נדרש צה"ל להכניס בנות כמעט לכל היחידות הקרביות תוך רמיסה גסה של ערכי הצניעות ושמירת הגבולות בין המינים, ואף תוך פגיעה במטרה המרכזית של הצבא: הניצחון. כך בסדרת פסיקות של בג"ץ נדחים ערכים ציוניים מפני הערך העליון של השוויון האזרחי, ועוד ועוד.

     התורה לא הולכת בכיוון הזה. אכן "חביב אדם שנברא בצלם", אבל "חביבים ישראל..." (אבות ג, יד). כל בני האדם הם בניו של הקב"ה, אבל "בני בכורי ישראל". וגם העם היהודי עצמו נחלק בין כוהנים, לוויים וישראלים. אומנם "השווה הכתוב אישה לאיש...", אבל יש לא מעט הבדלים הלכתיים בולטים ביניהם. חלוקת הנחלות נעשתה בשווה, אבל מנגנון מורכב המשקלל את היחסים המספריים שבין יוצאי מצרים לבין באי הארץ בכל משפחה (עי' ב"ב קיז, א), יצר אי שוויון כבר בדור הראשון, שלא לדבר על כך שהגרים שנספחו לעם ישראל לא קיבלו נחלה.

     ניתן לראות שוב ושוב כי השוויון לא מהווה "עקרון על", הגובר על כל דבר אחר, אלא חלק ממערכת ערכים רחבה, כאשר שיקולים שונים קובעים את מיקומו בסולם ביחס לכל ערך אחר.

החלופה לשוויון

מה הפך את השוויון לערך כל כך מרכזי בחשיבה המוסרית העכשווית? בעבר, החברה נתפסה כגוף אורגני. כמו שגוף האדם מורכב מאיברים, רקמות ותאים, כך גם החברה האנושית מורכבת מיחידות קטנות יותר: אומות, שבטים, קהילות ומשפחות. במערכת אורגנית אין שוויון. לכל אחד מן המרכיבים יש תכונות משלו, צרכים משלו ותפקידים משלו. אבל יש בה משהו אחר: הדדיות א-סימטרית. כך הסדירו חז"ל את מערכת היחסים שבין איש לאשתו (עי' רמב"ם, הל' אישות פרק יב). אין בה שוויון, לכל אחד חובות וזכויות שונות; אבל יש בה הדדיות. כנגד חובה של האחד עומדת חובה מקבילה של השני. כך מתפקדת המשפחה כגוף אחד. וכך גם האומה, כשהיא מחלקת תפקידים שונים וזכויות שונות לכוהנים, ללוויים ולישראלים, ללומדי תורה (שבט יששכר) ולאנשי מעשה (שבט זבולון). הערך היסודי שעליו בנוי המוסר החברתי במבנה כזה הוא ערך האחווה. לכן, ברוב המצוות החברתיות שבתורה, מופיעות, בהטיות שונות, המילים: "אחיך", "עמיתך" או "רעך". ההכרה בשוויון הבסיסי יוצרת זהות משותפת – אנושית או לאומית, שמכוחה נוצרת תודעה עמוקה של אחווה. וכך זועק אחרון הנביאים, מלאכי (ב, י): "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא א-ל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבותינו?".

     העולם המודרני פירק את החברה האנושית לאינדיבידואלים בודדים, שכל אחד מהם נלחם על זכויותיו. ערך האחווה קרס, ונדרש היה למלא את החלל שנוצר. לכאן נכנס השוויון כערך יסודי שעליו מתבסס מעתה המוסר החברתי. במערכת כזאת האדם שואב את תחושת הערך שלו מהישגיו וממעמדו. כתוצאה מכך, כל מי שזוכה להישגים או למעמד גבוה יותר מאיים על תחושת הערך. ולכן, הדרך היחידה לשמור על הערך העצמי הנתון תחת איום מתמיד היא לתבוע שוויון מוחלט. עלינו להודות בצער, שזה "לא עובד". שוויון מלא לא יכול להתממש בשום חברה. ואז, המיקוד של התודעה בשוויון מייצר "שיח קנאה" שאין לו סוף.

     בתפיסה האורגנית, אותה מציגה תורת ישראל, שואב האדם את תחושת הערך שלו משני מושגים, שהם שני צדדים של אותה מטבע: שייכות ומשמעות. שתי חוויות עמוקות אלו מייצרות שתי תנועות חשובות ומשלימות בנפש: האחת היא מחויבות עמוקה של כל אדם כלפי זולתו הסובל ממחסור, והשנייה היא שמחה בשמחתו של כל אדם שטוב לו, גם אם יש לו יותר מאחרים. התפיסה האינדיבידואליסטית ודרישת השוויון מעמיקות את התחרות בין בני אדם, בעוד שהתפיסה האורגנית מעמיקה את שיתוף הפעולה ביניהם. וכך אמר מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל בשיחותיו: "העולם הנברא מלא הבחנות, ואין להתעלם מכך ולטשטש את ההבדלים שבבריאה. כך ברא א-להים את העולם. אבל, דיפרנציאציה אינה ספראציה, הבחנה אין פירושה פירוד. הפירוד מביא לידי מלחמות, ההבחנות – לידי שיתוף פעולה, לידי הרמוניה".

טעותו של קורח

זו הייתה שגיאתו הקשה של קורח. הוא תפס נכון ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". אולם נטש את התפיסה האורגנית של האומה, בה "איש על מחנהו ואיש על דגלו", כמערכת שיש בה השלמה הדדית. במקומה הוא אימץ תפיסה אינדיבידואליסטית, שמכוחה טען כלפי משה ואהרן: "מדוע תתנשאו על קהל ה'?". ומאחר שעזב את 'שיח האחווה' ואימץ את 'שיח הקנאה', נבלע באדמה ואבד מתוך הקהל עם כל עדתו.