יסודות המשפחה בישראל ע"פ הלכות חנוכה
כחלק מהרצון להשמיד את תרבות ישראל ולבולל את העם היהודי, גזרו היוונים גזרות הפוגעות במשפחה היהודית, ו"כל בתולה הנישאת תיבעל אצל ההגמון תחילה". כנגד גזרות הללו תיקנו חז"ל הלכות שנועדו להבליט את ערכי המשפחה. נרצה במאמר זה להתבונן בהלכה יחודית שנמצאת בחנוכה, ודרכה לבחון את יסודותיה וסודותיה של המשפחה בישראל.
הרב דוד קהלת 05.01.25
מבוא
1.הקדמה
כחלק מהרצון להשמיד את תרבות ישראל ולבולל את העם היהודי, גזרו היוונים גזרות הפוגעות במשפחה היהודית, ו"כל בתולה הנישאת תיבעל אצל ההגמון תחילה".[1] כנגד גזרות הללו תיקנו חז"ל הלכות שנועדו להבליט את ערכי המשפחה. נרצה במאמר זה להתבונן בהלכה יחודית שנמצאת בחנוכה, ודרכה לבחון את יסודותיה וסודותיה של המשפחה בישראל.
2. חובת האישה בהדלקה
הסוגיה בה נתבונן כעת עוסקת בשאלת חיוב נשים בהדלקת נר חנוכה. אומרת הגמרא על כך (שבת כג ע"א):
אישה מדליקה, דא"ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס
הרמב"ם פוסק זאת להלכה ואף מוסיף ואומר (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה א):
כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד.
להלכה פסק הרמ"א כדעת הרמב"ם שדין מהדרין מן המהדרין הוא על כל אחד ואחד מבני הבית, וכך היא לשונו (או"ח תרע"א, ב, הג"א)
ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק (רמב"ם), וכן המנהג פשוט.
אלא שהמנהג בארצות אשכנז היה שרק הגברים מדליקים ואילו אישה והבנות יוצאים י"ח בהדלקת אבי הבית. כך גם פסק המהרש"ל בנוגע להדלקת האישה (שו"ת סי' פה):
ואיש ואשתו בודאי מספיק להם נר אחד.
השער אפרים תמה על מנהג זה (סי' מב) :
למה לא נהגו גם כן הנשים להדליק בפני עצמן כמו האנשים?
על תמיהה זו לא ענה שער אפרים ונשאר בצ"ע. הוא גם דייק מדברי תרומת הדשן והוכיח כי גם נשים הן בכלל דין מהדרין מן המהדרין (שם):
דכי היכי דיש הידור בנר לכל אחד ואחד בבית ה"נ דיש הידור בנר לאיש ונר לאישתו בשני מקומות ...דפשיטא במקום אחד יש הידור כשאיש ואישתו מדליקין כ"א לעצמו
חילוק זה בין הנשים לגברים בהדלקת נרות חנוכה לא נמצא בראשונים, ונראה שמאחר ולא מצינו מי שמחלק הרי שהם סברו שאין לחלק.
הקושי ליישב בין המנהג והמקורות אלו הביאו את ערוך השולחן לכתוב הסבר מחודש, וכך הוא כותב (סי' תרעא, ט):
והנה עתה בזמנינו חזר המנהג כדברי התוס' שהרי הרמב"ם כתב להדליק כמנין אנשי הבית בין אנשים בין נשים וכו' עכ"ל, ובוודאי כן הוא שהרי הנשים חייבות בנר חנוכה כאנשים ומימינו לא שמענו זה, ואפילו כשיש כמה בנים גדולים – יוצאים בהדלקת אביהם, ואפילו יש עוד אנשים.
ערוך השולחן הסיק שמאחר והנשים לא מדליקות ומאחר ואין לחלק בין נשים לגברים הרי שאך אחד אינו מדליק מלבד בעל הבית, וזאת בשונה מפסק הרמ"א וכדעת השו"ע.
מאידך, היו שהקושיות הללו הביאו אותם לחייב גם את האישה בהדלקת נרות חנוכה. כתב על כך הרב אהרון ליכטנשטיין ('חיוב נשים בהדלקת נרות חנוכה', אתר תורת הר עציון):[2]
להלכה, נהוג בהרבה בתים שנשים אינן מדליקות נרות חנוכה. בבית הגרי"ד (סולובייציק)[3] זצ"ל היה נהוג שנשים מדליקות, וכך אני נוהג בביתי. כפי שראינו, פשטות הדין היא שנשים צריכות להדליק כגברים (מצד ה'מהדרין מן המהדרין'), ומי שסובר שדינן שונה - עליו הראיה.
ובכל זאת, מאחר ומנהג זה השתרש אצל הנוהגים כמנהג אשכנז, ראוי לנסות להבין, ולהתחקות אחר הסבר ראוי.
אישתו כגופו
1. מנהג יחידאי
מנהג זה המחייב את האישה בהדלקה מצד אחד, אך מעניק את הביצוע לאיש מאידך, הוא יחידאי. האריז"ל מנמק את הטעם לפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא, בנימוק הבא (טעמי המצוות פרשת בראשית עמ' לה): [4]
בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה
האיש עושה עבור רעייתו ולכן היא פטורה. לעומת זאת, כאשר האישה כן מצווה, הרי חובת הביצוע הוא עליה. מדוע נר חנוכה נתייחד בגדרים יחודיים כל כך?
לשאלה זו ישנן מספר תשובות באחרונים.[5] אך אנו נרצה להתמקד בתשובה היותר קדומה לשאלה זו. היא הובאה ע"י האליה רבה שכתב (סי' תרעא ס"ק ג):[6]
ונראה לי דאשתו כגופו ואינה בכלל מהדרין
מאחר והאישה היא כישות אחת עם בעלה הרי שדין מהדרין לא חל עליה. מבאר הרב שלמה דיכובסקי (לב שומע לשלמה ח"ב עמ' שנה):
נר חנוכה שונה מכל המצוות וחיובו מוטל על בני הבית ... ונראה להסביר כי אכן אשתו שאני וזאת לפי האמור לעיל שהמצוה מוטלת על בן בית כאשר יסודה הוא מצות הבית ובכגון זה נחשבים הבעל והאשה ליחידה אחת לבן בית אחד מעין והיו לבשר אחד, משא"כ בני הבית האחרים. הלכה זו שאשתו כגופו מיוחדת לנר חנוכה ולא מצאנו דוגמתה בהלכות אחרות.
הגזרות היווניות נועדו לקעקע את התפיסה המשפחה היהודית. תפיסת חז"ל שונה בתכלית גם מהמקובל גם היום אצל בן תרבות המערב. זהו מבט אחר על הקשר שבין בני הזוג, שאינו נתפס במערכת המושגים המערבית, חניכתה של תרבות יוון.[7]
2. ישות אחת
היהדות אינה רואה את הנישואין רק כשניים השותפים למסגרת אחת אלא מצביעה על קיומו של ממד נוסף הנותן מבט אחר על ברית הנישואין.[8] ע"פ התורה, רגע כריתת ברית הנישואין ממזג את בני הזוג לאישיות אחת. קשר זה הוא אינו דומה לחוזה בין שניים, בו כל אחד מגן על האינטרסים שלו. כל אחד מבין שניהם מהווה מרכיב חלקי של הבית, אותו הם בונים ובעבורו הם פועלים, ויחד הם מהווים כיחידה אחת שלימה. כותב על כך המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב אהבת ה' פרק א):[9]
ולכך האהבה בין איש לאשתו כי הוא הדבקות הגמור עד שנעשים דבר אחד ויש בזה תשוקה, ואם כן האהבה מצד שהם דבר אחד ומצד הזה היא האהבה לא זולת זה...
חז"ל מנמקים את הסיבה שהבעל יורש את אשתו בכך שהם ישות אחת דרך דיוק בפסוק (ב"ב קיא, ע"ב):[10]
תנו רבנן, 'שארו' – זו אשתו. מלמד שהבעל יורש את אשתו.
הביטוי 'שאר בשר' אמנם שייך גם כלפי קרובי משפחתו של האדם. הגר"א משתמש בביטוי זה כדי לדמות את היחס שבין האישה לבעלה ליחס שבין האדם לקרובי משפחתו (אדרת אליהו בראשית ב, כג):
"והיו לבשר אחד" פי' לעניין קרבות המשפחה. כמו "כי אחינו בשרינו הוא", "אל כל שאר בשר[ו]", שקרובי אשתו פסולים עליו כקרובי עצמו.
עוצמת הקשר בין בני הזוג חזקה יותר משום שהם לא קרובים אלא נחשבים ממש כאדם אחד (תוס', בבא בתרא קיג, ע"א, ד"ה מתה):
שהבעל אינו יורש (את אשתו) מחמת קורבה אלא מחמת שאֵרות, שהן חשובין כבשר אחד.
וכך כותב הרמב"ן על הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אִמו ודבק באשתו" (בראשית ב, כד):
...בעבור שנקבת האדם הייתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו... והנה יעזוב שאר אביו ואִמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם.
וכן מובא בדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' ס):
... שתהא האישה לקוחה מגופו ומצלעותיו להיותה כאחד מאבריו ולהשתוקק בתועלת בעלה והבעל משתוקק בתועלתה. והוא שהכתוב אומר "עצם מעצמיי ובשר מבשרי", וגומר, "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו" וגו'... על כן נבראת עצם מעצמיו להיות הדבקות בהם אמת וחזק יותר מדבקות הבן לאב ולאם שהוא מגופם.
גם ההתחייבויות ההדדיות הקיימות בכתובה חורגות מכל קשר כלכלי אחר הקיים בין שניים,[11] והם ביטוי לקשר אורגני הרואה בהם כישות אחת לכל דבר. היחס ההלכתי אליהם הוא כגוף אחד במובנים רבים, ונביא לכך שתי דוגמאות מהלכות עדות:
- בדיני פסולי עדות מחמת קירבה, הגמרא אומרת (סנהדרין כח, ע"ב):
מניין שהאישה כבעלה? דכתיב (ויקרא יח, יד): "ערוות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא". והלא אשת דודו היא! מכלל דאישה כבעלה.[12]
הבעל הופך להיות כקרוב לקרובי האישה, כאילו הם קרוביו שלו. הסיבה לכך, כותב המאירי (בית הבחירה סנהדרין כז ע"ב):
ומעתה האיש עם אישתו הרי הוא כגוף אחד, ואינו מעיד לבנה שהוא לו ראשון בראשון על הדרך העצמו שהוא (בנה) ראשון בראשון לאישתו ...
הקירבה לאישה נחשבת בהלכות אלו לגדולה אף יותר מהקירבה להוריו ואחיו. [13]
- הגמרא בסנהדרין (י ע"א) אומרת: "פלוני בא על אשתי – הוא ואחר מצטרפין להורגו, אבל לא להורגה". אדם אינו נאמן להעיד על אשתו. לכן, כדי שהעדות תתקבל, הגמרא אומרת ש"פלגינן דיבורא", דהיינו שהחלק השני בעדותו של הבעל, המעיד "פלוני בא על אשתי", נחשב כאילו בכלל לא נאמר. הראשונים ביארו ביאורים שונים מהו הנימוק לכך שהעדות על אשתו נפסלת. הראב"ד (מובא בפסקי הרא"ש למכות, פר' א סי' יג)[14] כותב כי "אשתו כגופו" ובעלה פסול לעדות כלפיה מפני שאין אדם מעיד על עצמו.[15]
הרי לנו כי היחס ההלכתי בין זוג נשוי הוא יחס הרואה את השניים כישות אחת.
יחס זה אינו מובן מאליו שכן אין השניים נולדו ככאלה אלא בחרו למסד את הקשר ביניהם דרך מסגרת הנישואין. כאשר יש קשר דם מולד, כמו בין הורה לבן או בין שני אחים, והמקור בין השניים הוא אותו המקור, הקשר הטיבעי הקיים בין השניים הוא מובן מאליו. אולם יצירת קשר עמוק זה באופן בחירי שאף עולה על קשר מולד, הוא חידוש שחידשה התורה.
כעת יהיה מובן גידרו המיוחד של נר חנוכה. על אף שהאישה חייבת במצוה זו, ההידור של הזוג בנרות הוא בהדלקה משותפת, המראה על ייחודיות הקשר שלהם. בניגוד לתפיסה היוונית המפרידה בין השניים רואה אותם היהדות כישות אחת.
האורגניות המשפחתית
1. ומה עם שאר הבנות?
אולם ביאור זה מעלה כאן שתי קושיות:
- הסבר זה מחדד את הקושי הקיים כאן בהעדרו של מקור למנהג זה: מאחר ומדובר בגדר ייחודי לחג זה היה מצופה ממנו להיות נוכח בגמרא או לפחות בראשונים העוסקים בהגדרת המצווה וסיבותיה. קשה יהיה לקבל הגדרה מחודשת זו ללא שתהיה מעודכנת ומופיעה כבר במקורות.
- יש כאן ביאור מדוע האישה אינה מדליקה, אך המנהג הוא שגם הבנות הרווקות אינן מדליקות.
התשובות שניתן למצוא לשאלה לשאלה השניה אצל רבותינו הן:
- אין זה דרך ארץ שבנותיה יהדרו בפניה כשהיא איננה מדליקה (רבי שלום פרלוב, משמרת שלום ח"א סי' מח ס"ק ב).
- רווקות נדונות כעומדות להתחתן, שבשביל שנים מועטות שאינן נשואות - לא תקנו הידור בשבילן (הרב שלמה זלמן אוירבך, הליכות שלמה חנוכה, פרק טז דבר הלכה סוף אות ד, עמ' רחצ; הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה, ה, נו).
אלא שעל תירוצים אלו יש להקשות: נראה לכאורה כי שיקולים מעין אלו פוגעים במטרת הדלקה המשותפת של הזוג, שהרי האם אינה מדליקה כדי להבליט את איכות הקשר עם בעלה, ולשם כך ראוי היה להתבדל בכך משאר ילדיהם. אולם כאשר גם הבנות אינן מדליקות מיטשטשת כל הייחודיות הזוגית שהאישה באה להבליט באי הדלקתה.
א"כ, מלבד הקושי במחסור מקור קדום לאי הדלקת הבנות, ההסברים שהעלנו כאן לבאר מדוע האישה אינה מדליקה ומדוע גם הבנות אינן מדליקות לכאורה סותרים.
2. ירושת הבנות
לענ"ד יש להציע את ההסבר הבא: נראה כי נכון לבאר מדוע האם ובנותיה אינן מדליקות ע"פ נימוק משותף הנוגע לכל המין הנשי. הלכה בעלת מאפיין משותף לנידוננו, היא בהלכות לירושה. הנשים ע"פ דין תורה אינן יורשות, לא האם ולא הבנות.
הלכה זו היתה באופן קבוע אחת מההלכות בו אומות העולם היו מקניטים את ישראל וטוענים להלכה לא מוסרית ולא ראויה.[16] אלא שזוהי "ידיעה נאמנה למשכילי בינה"[17] וגם פה טמון סוד מסודות המשפחה היהודית.
הרדב"ז, כמענה לשאלה זו בספרו מצודת ציון (מצוה תקל) :
וחכמי הגויים תופסים עלינו: איך אפשר שלא הורישה התורה כלום לבת?! ואני רגיל להשיב להם, שתורה ירדה לסוף דעת ישראל הרחמנים כי אחיה יפרנסו אותה וישיאוה לפי כבודה.
אומרת המשנה ב"ב פרק ט,משנה א:
מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובים, הבנים יירשו והבנות יזונו. נכסים מועטים, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים.
כאשר התורה נתנה ירושה רק לבנים היא לא זנחה בזה את הבנות אלא הטילה על הבנים את האחריות הכלכלית על האחיות.
3. הזכות בשל אחריות
האחריות היא זו שיוצרת את הזכות. הזכות בקביעה על שם מי יירשמו הנכסים נובעת מתוך החובות שיש לאיש בעניין.
כותב על כך הרב אברהם שרמן במאמרו "'הלכת השיתוף' לאור משפטי התורה" ('תחומין' כרך יח עמ' 32):
ע"פ השקפת התורה מתן הזכויות מותנה גם במערכת החובות, המצוות והייעודים שעל האדם, ובכלל זה האישה, לקיים... במסגרת זו יש להביט על זכויותיה של האישה ע"פ דיני התורה. כאשר הנשים לא הושוו לאנשים בזכויות ממון ובמעמד, אין בזה הפליה לרעה של האישה, אלא התאמה למעמדה הייחודי וחובותיה הבסיסיים, כחלק מעם ישראל בבניין התאים הבונים את העם. אי השוויון הוא תוצאה של התאמה בין מערכת חובות לבין מערכת הזכויות.
מגדיר זאת היטב הרב חיים נבון בספרו "מכים שורשים" (עמ' 91):[18]
התורה אינה מחלקת הטבות, אלא מקצה משימות. היא אינה מפזרת נכסים חברתיים, אלא מצווה על תפקידים חברתיים
האיש זוכה בירושה כדי שיוכל לממש באמצעותה את אחריותו על כלכלת משפחתו.[19] המשמעות הנגזרת מכך היא שהירושה נועדה כל המשפחה. גם אם את הבעלות מקבלים רק הבנים, הרי שהראויות של הנכסים היא גם לבנות. בנקודה זו בולט מאוד העיקרון שהובא לעיל: הירושה אינה מתנה שהיורשים מקבלים אלא אחריות ותפקיד המוטל עליהם. מי שלא נמצא בעמדת האחריות הכלכלית עבור משפחתו לא נכלל בין היורשים.[20]
האישה לעומת האיש, לא מוטלת עליה האחריות לזון ולכלכל את אחיה, בעלה וילדיה. ממונה לא נועד לשרת את המשפחה, לכן רכושה לא מוגדר כ"נכס משפחתי". אילו הנכסים היו ניתנים לבת, מאחר ואין באחריותה התחום הכלכלי, הם היו הופכים להיות בגדר פרטיים בלבד[21], ולכן רק הבנים מקבלים אותה.
4. חלוקת תפקידים
שמא תאמר: אולי נאפשר את הבחירה לכל אחד ואחת איזו אחריות עליו לקחת במשפחה?
אלא שנראה כי החלוקה הברורה בין המינים היא הכרחית. היא מופיעה כבר בגמרא (בבא מציעא נט, א):
הא במילי דעלמא והא במילי דביתא.
לישנא אחרינא: הא במילי דשמיא והא במילי דעלמא.
כך גם במדרש תנחומא (פרשת בראשית):
למה נקרא שמו בן? מפני שהוא בונה את העולם
בנוגע לבת כותב הרב ברוך אפשטיין (תוספת ברכה ח"ד עמ' 6):
דרכה של אישה לשבת בית לכן תקרא בת על שם תעודתה שלה ... ונתקצר השם בית לבת".
כפי הנראה, החלוקה היא לא פונקציונלית בלבד אלא נשענת על טיבעה ואופייה של האישה, השונה מזה של האיש. מאפיינים בולטים לתכונת "ביתיות" של האישה אנו מוצאים בכך שרק האישה יכולה ללדת ולהניק את הילדים. אצל הגברים בולט יתרונם הפיזי. גם תכונתם התחרותית ונטייתם להישגיות היא גבוהה יותר מאשר הנשים. תכונות אלו תואמות יותר את ההתמודדות הקיימת במאבק של בנין העולם ותיקונו.[22]
5. שוויון- סכנה למשפחה!
הדגם אותו מציגה היהדות אינו עושה השוואה בין המינים אלא מקפיד על חלוקת תפקידים בהתאם לתכונות השונות בהם ניחן כל מין.
כאשר כל אחד מהווה כמין איבר ייחודי באורגן המשפחתי, ע"פ כשרונו המיוחד, יש בכך ליצור זיקה בין המרכיבים. העובדה בה כל אחד מהווה השלמה לשני יוצרת אחדות בין החלקים. כותב על כך המהר"ל (שם):
...בכל מקום שהדבר מתהווה אל דבר שהוא הפכו, הדבר הזה מפני שיושלם באותו דבר. מכיוון שיושלם בו נעשה עמו דבר אחד, ומצד זה האהבה.
ההפריה הדדית מתאפשרת דוקא בזכות השונות הקיימת בכל אחד מהמרכיבים, מה שיוצר בינהם הדדיות והשלמה.
אין הדבר כך כאשר יש שותפות באותו תחום. כאשר שניים יושבים על אותה משבצת תפקודית, אין כאן השלמה, אין תלות ואין הפריה הדדית. באופן זה הדבק ביניהם חסר.[23] השונות בתפקידים, לצד השוני בתפקודים הביולוגיים, היא זו היוצרת את הקשר ההדדי בין בני הזוג. אם כל אחד הוא ישות שלמה בפני עצמה הדומה לחברתה אזי האחר הופך למיותר. התלות הנוצרת כאן אחד בשני מסייעת גם לחיזוק האינטרס ההדדי לשמירתה של מסגרת הנישואין.[24] רעיון השוויוניות עלול לייצר שניים השוכנים אחד ליד השני במקום שניים המתאחדים אחד עם השני, ופוגע בישות המאוחדת שאמורה להירקם ביניהם.[25]
יתר על כן, השוויוניות יכולה לתרום לתוך הזוגיות מתיחות ותחרות. ההשוואה תוך הצבת השאלה מי תורם ועושה יותר ממי ניצבת לפתחה של כל מערכת יחסים בה התפקידים דומים. אולם כאשר חלוקת התפקידים מעניקה לכל אחד תחום אחר, היחס בין התרומות לא עומד להשוואה.
הרב משה צבי נריה, בהתנגדו לחוק יחסי ממון היוצר שוויון, הדגים את הבעיה בכך באופן הבא:[26]
שוויון זו באמת מלת קסם, אולם קסמה גם מתעתע. היא מסוגלת להעביר את האשה על דעתה ולזרזה להיפרד, להתגרש ועל כגון זה נאמר: "יש עושר שמור לבעליו לרעתו". בשעה שנוצרת מתיחות מסויימת בין האשה לבעלה, הנה מחצית ההון שתקבל מיד עם גירושיה קורץ לה, מעודד אותה, והיא מזדרזת להתגרש... מוכנים להקדים ולהעניק תוספת זכויות ממון לאשה בתקופת הנישואין, מתוך התעלמות גמורה מן העובדה, שזו עלולה להרבות במידה ניכרת את אחוז הגירושין... מלבד האפשרויות הפתוחות לסיכסוכים בלתי פוסקים ...אולי כדאי לצטט את דברי הפסיכולוג שהירבה לעסוק בנושא זה, הפרופסור דתי קורס, בספרו "שוויון האתגר*: "בעבר היה זה הגבר שביקש תכופות את הפירוד והגירושין. בשנים האחרונות האשה היא היוזמת זאת לעתים קרובות יותר". אם ברוכה יזמה זו ספק גדול.
הנזק למשפחה אינו תיאוריתי בלבד אלא עובדה מצערת שניתן להיווכח בה בדור האחרון. הרצון להיטיב את מעמדה של האישה פגע באורגניות של המשפחה המסורתית שהייתה קיימת מדורי דורות באופן משמעותי, כך שהנזקים שמוסד המשפחה סופג היום כתוצאה מהשינויים במעמד האישה הם חמורים ביותר. במקביל להעצמת האישה כישות אינדיבידואלית ועצמאית, חדרו גם תפיסות הרואות בנישואין,[27] ועוד יותר בלידת ילדים, כדבר המעיק לאישה. עשרות השנים האחרונות מעידות על נתונים עגומים מאוד.[28] מדובר כאן בתופעה רחבה וקשה הקיימת בעולם בכלל[29] ובארץ בפרט. מסגרת הנישואין מתפרקת ביתר קלות ותופעה כלידת ילדים מחוץ לנישואין הולכת ומתרבה.[30] התוצאות הישירות לכך הן ירידה דמוגרפית חדה עד כדי המצב בו עמים רבים נמצאים בסכנת הכחדה ומשבר כלכלי חריף.[31] אומנם בישראל מצב הילודה בהחלט מעודד, אולם החוסן המשפחתי, שהוא המקור לחוסנם הנפשי של הילדים, נמצא בחולשה רבה.[32] אחוזים רבים[33] בוחרים לפרק את התא המשפחתי ובמקביל אליהם, אחוזים לא מבוטלים בוחרים שלא להקימו כלל.
היטיב לנתח תופעה זו הרב חיים נבון במאמרו "נלחמים על הבית, המאבק על המשפחה בישראל" (השילוח, שבט תשע"ז):
ככל שמדגישים יותר את הממד האינדיבידואלי שבחיי המשפחה, כך מסתבר שיותר נישואין יתפרקו... לתהליך העצמת האינדיבידואליזם יש גם השלכות ישירות יותר לגבי הילודה, בלי קשר לערעור מוסד הנישואין. ככל שמדגישים יותר את חירות הפרט, את זכויותיו ואת הנאותיו, בולטת יותר העובדה שילדים מגבילים מאוד את כל אלו. אם הנתון הבסיסי אינו המשפחה אלא היחיד, הרי יחידים רבים מהססים להגביל את חירותם על ידי כבילתם לילדים.
תרבות המערב, השמה את דגשה על תועלת הפרט ובחנה באופן תמידי מהי טובתו של היחיד, כרסמה במסגרות האורגניות כדוגמת המשפחה. המשפחה בנויה על מסירותם של הפרטים לטובת המסגרת הכללית גם כשזה בא לפעמים על חשבון טובתם האישית המיידית. כאשר מרכיב זה לא קיים ביסוד של הבית, הסיכוי לפירוקו, להחלשתו או אף בכלל להעדר מוטיבציה לבנותו, הוא סיכוי גדול.
מעבר לכך, תחושת הנחיתות שהתפתחה אצל האישה הפמיניסטית ביחס לתפקידה המסורתי בהחזקת הבית וגידול הילדים היא עוול גדול עבור עצמה. הדחקת התשוקה להבאת חיים לעולם בעבור מימוש עצמי בעולם החוץ יוצר אצל חניכות תרבות זו תסכול חריף. גם עבור הילדים נוצר עוול נוראי כאשר הם אינם מובאים לתוך מסגרת מאוזנת של נוכחות אימהית ואבהית. וכל זאת עוד מבלי לציין את הפגיעה החברתית והלאומית מהפגיעה במוסד המשפחה. האינטרס הברור והאמיתי של האישה עצמה הוא להשיב את ערך בניין המשפחה האבוד חזרה.
האנושות לא תוכל לחמוק מחשבון נפש עמוק על אשר עוללה לעצמה. האסון הדמוגרפי הצפוי לנחות על מדינות רבות[34], הבדידות[35] החונקת שתהיה מנת חלקם של חלקי אוכלוסייה נרחבים, וכן הנזקים הנפשיים[36] הקיימים אצל הילדים שגדלו ללא מסגרת מתפקדת של משפחה, בה שותפים שני הוריהם, לא ישאירו את העולם אדיש. הגעגועים למסגרת המסורתית הטובה והישנה יהיו תוצר טבעי. נהיה חייבים למצוא את איזונים הנכונים: לתת ביטוי ליכולות של הנשים ולמצוא להן את הנתיב הראוי להן, מבלי שהדבר יפגע במסגרת הנישואין ובילודה.
6. המשפחה ע"פ הסוד
ע"פ הסוד, חלוקה זו שבין המינים תואמת המבנה הנשמתי, ויסודו בקשרים הסמויים הקיימים בתוך המשפחה. כותב על כך רבי חיים ויטל, בספרו אוצרות חיים (שער הברדים, פרק ג):
לפי שאדם כולל דכורא ונוקבא... כדמיון הבן עם הבת, שהכול נקרא על שם הבן והוא יורש הכול... כי הבת טפלה וכלולה בבן.
יחסי האח והאחות מתוארים כאן בקשר אורגני, וחלוקת הירושה נובעת ממבט ייחודי זה. באורגן זה הבת נמצאת תחת חסותם של בני משפחתה, והבן משמש כנציג המשפחה הנושא באחריות לגורלה של אחותו. באופן זה אמורה הבת לקבל את כל מה שהיא זקוקה לו לקיומה ולרווחתה.
הרדב"ז (שם) מעצים מאוד את הקשר האורגני שבין אח ואחות, וכך היא לשונו:
אבל על דרך הסוד הדבר מבואר, שהרי השפע מאבא עילאה הוא יורד אל הבנים הזכרים והם מחלקים למידת הנקבה כפי הראוי לפי כבודה לצורך עולמות הפירוד.
הנתינה שהבנים מחוייבים כלפי הבנות היא אינה מהחלק האישי הראוי להם אלא מ"מנת יתר" שהם קיבלו מהוריהם עבור אחיותיהם. מציאות זו מתוארת בטרמינולוגיה הקבלית באופן הבא (עץ חיים שער מיעוט הירח פרק ב):[37]
ואמנם גידול המלכות אינה אלא ע''ש אמצעית ז"א עצמו כי אמא עלאה כאשר גדלה אותו נתנה בו כח עוד גידול להמלכות .
בשביל להמחיש את המחויבות של האח לאחותו משווה הרדב"ז את הקשר ביניהם לקשר של זוג נשוי:
עוד יש בו רמז אחר בסוד מאמר רז"ל: "משל למלך שהשיא את בתו לבנו".[38] ונמצא שכל מה שיש לבן גם הבת נהנית בו. אע"פ שנאסרו העריות, סדר האצילות ודוגמתו לא זז ממקומו.
אחריות האח על אחותו היא כמו של הבעל על אשתו. כלומר, לעולם הבת שייכת לבית כלשהו ומקבלת את מה שהיא זקוקה לו דרך האב, האח או הבעל.
כך גם מתאר זאת רבי חיים ויטל ('עץ הדעת טוב' פרשת אמור):
אחותו דומה לאשתו, כי בהיותן בבית אביהן נחשבות לגוף אביה ובהתדבקם עם בעליהן נפרדים מאבותיהם ואמותיהן ונדבקות בגוף בעליהן, כמ"ש (בראשית ב, כד) "על כן יעזוב איש את אביו ו[את] אמו ודבק באשתו" וכו'. וז"ש (ויקרא כא, ג) "ולאחותו הבתולה" – אותה שקרובה אליו, והיא אותה 'אשר לא הייתה לאיש', כי אם הייתה לאיש נתרחקה מבית אביה ונתקרבה לבעלה".
צורת חיים אליה מכוונת התורה היא משפחתית ולא אישית. הבנות הן תמיד שייכות למשפחה והבנים הם אלו האמורים לקחת עליהן אחריות.[39]
7. האורגניות משפחתית
ההלכה אצל הגויים בענין ירושה היא חלוקה בשווה. כך כותב רש"י (יבמות סב ע"א ד"ה "בנכריותן"):
לאו בני דין נחלה נינהו. דבת כבן ובכור כפשוט אבל ירושה נהגא בהו כדאמרינן בקדושין (דף יז:עובד כוכבים יורש אביו דבר תורה.
במקום בו לא הבינו הגויים את ההגיון בהלכות ירושה, טמון סוד המשפחה בישראל. התכונה הייחודית הקיימת במשפחה בישראל אינה קיימת אצל הגויים. אצלם כל אחד ואחת הם יישות נפרדת ולכן גם החלוקה היא בשווה.
בישראל קיימת אורגניות משפחתית: ההורים ובניהם קשורים בקשרים סמויים בכמין אשכול המאגדם לכדי יחידה אחת. כדי להבין זאת נעיין שוב בסעיף מהלכות ירושה, דרך מושג המכונה "תפוסת הבית". זהו שלב ביניים הקיים בירושה, מהזמן שהמת נפטר ועד לשלב החלוקה בין האחים.[40] מיהם הבעלים של הירושה במצב זה? האם מדובר בשותפות של האחים בעיזבון? המשנה (חולין כה ע"ב) עושה חלוקה בין מצב זה לבין שותפות רגילה.
האחין השותפין: כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה, כשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון.
ע"פ רש"י, הרישא של המשנה עוסקת בשותפות רגילה (ד"ה "כשחייבים בקילבון") ואילו הסיפא עוסקת במצב של תפוסת הבית (ד"ה "וכשחייבין במעשר בהמה"). הדין אומר שממון מתחייב במעשר בהמה רק אם יש בעל אחד ולא שניים על הבהמה. עם זאת, קובעת המשנה כי הממון של תפוסת הבית מתחייב במעשר בהמה למרות שיש כמה אחים בבעלות נכסים אלו. הכיצד?
מבאר רש"י (שם):
ממון אביהם בחזקתו עומד". כלומר, הממון עדין הינו על שם המת.
בספר קובץ שעורים (ב"ב אות ת"ד) יש הרחבה בנקודה זו:
כל אחד מהשותפין הוא בעלים על חלק ותפוסת הבית הוי בעלים אחד, כמו בדברים השייכים לציבור ... בדבר של שותפות יש להחפץ בעלים רבים, וציבור הוא בעלים אחד
כלומר, כאשר מדובר בשותפים, יש לכל אחד מהם בעלות גמורה רק על חלק מהנכס, ואילו בתפוסת הבית, כל אחד מהיורשים הם בעלים באופן חלקי על כל הנכס, ובכל זאת היא נחשבת בעלות של אדם אחד שהוא המת.[41] על אף שהוא כבר אינו בחיים, כל עוד יש לו יורשים הרי "לא פסק כוחו מאותו ממון" (עיין תוס' גיטין יג ע"א, ד"ה והא(. במצב זה מתקיים כאן יחס של כלל לפרט: הבנים הם אינם רק אוסף של פרטים, אלא משמשים כמרכיבים בישות הקרויה ע"ש אביהם. כלומר, על אף שאביהם נפטר, הרי שהם נחשבים כישות אחת.
רבי חיים ויטל מתאר מהי משפחה באופן הבא ('עץ הדעת טוב' פרשת אמור):
אחיו ואחותו הנולדים מאביו ואמו, הלא הם שווין אל גופו עצמו, כי כולם גוף אחד של האב והאם שנתחלק לגופות בניהם.
נחזור כעת לשאלתינו בהלכות חנוכה: מדוע הבנות ע"פ מנהג אשכנז אינן מדליקות עם כל המשפחה ב"מהדרין מן המהדרין":
המעבר מרמת החיוב הבסיסי מ"נר איש וביתו" לחיוב אישי של כל אחד, מתקיים ע"פ הסברנו כפי אותו העיקרון שראינו בחלוקת ירושה. הפרטה של האורגן המשפחתי בישראל מביאה להבלטה של הזכרים המסתדרים בזוגות זוגות, עם אישתו או אחותו. הבעל מדליק עבור אישתו והבן עבור אחותו.
כעת גם יובן יותר מקורו של מנהג ייחודי זה להעניק לבת חיוב, שאת מימושו יבצע הבן עבורה. אם זהו גדר ייחודי לחנוכה בלבד, לא יובן כיצד אין לכך שום מקור. אך אם זהו עיקרון רוחני שכבר מתקיים במקומות נוספים, כך שזהו המבט העקרוני שיש לראות בהפרטה של משפחה לכדי יחידים, הרי שיקל לנו להבין את שורשו של מנהג זה בחנוכה.
משפחה על דורית
1. הקדמה
ועדין, לא ברור: במה נוגע דיני ירושה לענייני חנוכה, כך שנוכל להשליך מאחד לשני?
עוד יש לשאול:
כותב הביאור הלכה (סי' תרעה סע' ג ד"ה "אשה מדלקת"):
יכולה להוציא את בעלה, אבל ידוע מה שארז"ל בברכות דף כ:"בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו.
מדוע אין ראוי שהאישה היא זו שתוציא את בעלה? מדוע ביצועה של המצוה מוטלת דוקא עליו?
כמענה לשאלה זו יש להתעכב על עוד פרט מהלכות חנוכה והוא שיש להדליק את הנרות בפתח הבית מבחוץ, כלפי רשות הרבים ולפירסום הנס. הפניה הייצוגית של המשפחה כלפי חוץ זהו תפקידו של האיש.
2. מי בא בתחומו של מי?
ע"פ התורה, האישה בנישואיה עוזבת את משפחת מוצאה ומצטרפת למשפחת בעלה. ניתן ללמוד זאת מהפסוקים העוסקים בקשרי חיתון בין ישראלים לכוהנים (ויקרא כב, יב-יג):
ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים לא תאכל. ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה – ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל.
הכהונה אצל בת כהן אינה קבועה: בעודה רווקה, אלמנה או גרושה ללא ילדים היא שייכת לכהונה ורשאית לאכול תרומה; אך ברגע שנישאה לישראל היא כבר אינה רשאית מפני שבנישואיה יצאה ממשפחת הכהונה.[42] כך הדבר גם בבת ישראל שנישאה לכהן המותרת באכילת תרומה. אף שהאיסור לישראל בתרומה הינו חמור, האישה נחשבת כחלק ממשפחתה החדשה, ומכוחה היא מצטרפת לכהונה. האישה מצד עצמה היתה חסרת מעמד עצמאי מבחינה הלכתית. שייכותה למשפחה כלשהי נקבעה תמיד על פי קישורה לגברים שבחייה (לאב, לאח, לבעל או לבן).
עיקרון זה מופיע בספר הכתב והקבלה (בראשית א, כז):
הבן ייקרא 'זכר' ע"ש זֵכר האבות הנשאר לעולם ע"י תולדת בנו, כי הבן בונה את בית אבותיו אחריהם, הוא יורש נחלתם ושמם וזכרם בנחלתם לעולם תהיה; וגם אם יישא אישה שאינה ממשפחת אבותיו הבן הולך אחר האב, כי משפחת אב לבד נקראת משפחה, אם הוא כהן לוי או ישראלי, וע"י כן לא יימחה שם אבותיו מנחלתם ומתולדתם, ולעולם לא ייכרת שמם וזכרם. הנה לסיבה זו הונח על הבן שם 'זכר', להיותו מיועד להעמיד זכרון מולידיו לדור דור.
מבאר ה'כתב והקבלה' כי הכינוי 'זכר' אצל הבן בא לבטא זיכרון והמשכיות למשפחתו.
קביעת התורה כי הבת היא המצטרפת למשפחת הבעל והבן הוא הממשיך את משפחת הוריו, צריכה ביאור: מדוע אין לראות את האיש והאישה כשווים בהקשר זה? מדוע לא נאמר שבעת הנישואין שני המינים מתנתקים מבית הוריהם ויוצרים יצירה חדשה המשותפת לשניהם, או לחילופין, שניהם מחוברים ונחשבים כממשיכים את שתי משפחות המוצא שלהם?
3. המשפחה בישראל
התשובה לשאלה זו טמונה בהבנת המושג "משפחה" בישראל. התורה מכוונת לשיוך משפחתי לאורך דורות רבים, הרבה יותר מכפי ההכרה של אדם ממוצע בן ימינו. הזיכרון המשפחתי הממוצע כיום אינו עולה על שלושה-ארבעה דורות – של אבות ובנים, נכדים ונינים. לעומת זאת, המשפחתיות בתורה מאופיינת בקישור לכל השושלת המשפחתית מדורי דורות, ושורשה נעוץ במשפחות היסוד המנויות בתורה, בדור כניסת ישראל ארצה בימות יהושע בן נון.
עם ישראל בנוי היה באופן של "למשפחותם לבית אבותם" (במדבר א, ב). כל אדם היה שייך לבית אב, וכל בית אב היה שייך למשפחה גדולה יותר,[43] וכל משפחה הייתה שייכת לשבט. בניו של כל אחד מבני יעקב אבינו מוגדרים כשבט וכל אחד מנכדיו של יעקב מוגדר בפרשת פינחס כ"משפחה". טרח הכתוב לפרט באריכות עשרות רבות של שמות משפחה, כדי למנות ולציין את השושלות המשפחתיות של בני ישראל. כל זאת נכתב בשל הערך הגדול שיש בחיבור ובייחוס של כל אדם בהווה לשורשו במשפחת המוצא שלו.
ע"פ חז"ל "ברא כרעא דאבוה"[44] - הבן והאב נחשבים כחולקים גוף אחד, כך שמיתת האב מותירה חלקים מגופו שעדין נמצאים בין החיים, דרך גופו של בנו!
העיקרון ש"ברא כרעא דאבוה" נכון לא רק בין הבן לאב ובין האב לסב אלא גם לאבי הסב וכן הלאה עד לראשית השושלת המשפחתית.
המשפחה הגרעינית של זוג הורים וילדיהם, אינה מבנה חברתי העומד בפני עצמו, אלא מהווה המשך לכל שושלת הדורות שלפניה ונדבך לזו שאחריה.[45]
השם המשתמר של מת מסוים אינו משמר רק את שמו של הנפטר עצמו. כל אדם הוא בעצם משמש כמין צינור, הוא וכל הדורות שלפניו ואחריו, והם מאפשרים בכך את הזרימה של הרעיון המשפחתי אליו הם שייכים. באופן זה, השייכות של האדם לשושלת משפחתית היא ריכוז של כל העבר בהווה, ופעולת הירושה של המוריש כלפי ילדיו היא חלק מהדאגה לשמר את כל העבר אצל דור העתיד.
אמנם מאיתנו אבדה תודעת הקשר לשושלת המשפחתית, ממנה כל אחד מאיתנו מגיע;[46] אך עובדת הנוכחות של אישיותו של האב ביוצאי חלציו לא פסקה. גם אם אין אנו מודעים לכך, אנו מהווים חלק מהמשכיות משפחתית בת אלפי שנים של אבות אבותינו.[47]
4. הערך בשייכות המשפחתית
ביהדות השיוך השבטי נושא תוכן של אופי ומשמעות. נראה שגם לכל משפחה היה גוון ייחודי משלה.[48] על הגוון הייחודי של כל אחד משבטי ישראל כותב ר' חיים ויטל בשם האר"י ז"ל (שער הכוונות, ענין נוסח התפילה):
יש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים, וכל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער א' מיוחד לו; והוא סוד י"ב שערים הנזכר בסוף יחזקאל... לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט. כי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא, כך צריך להיות סדר תפילתו.
לאור מה שכתבנו לעיל, מסתבר שבימי התנ"ך ידע כל אדם מהי תכונת משפחתו ושבטו כך שמעשיו ופועלו היו מכוונים למימוש של תפקידו הייחודי.
כיום אין אנו מכירים בבירור תכונות ייחודיות שיש לכל משפחה או שבט מישראל. היא אבדה בגלות הארוכה. על הנזק שיוצא לנו מאיבוד התכונות השבטיות כותב הרב קוק (אורות, ישראל ותחייתו פרק כז):
אמנם ע"י השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, לא רק התפילות המיוחדות וראויות לכל שבט שבט בפני עצמו בתיקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצוניים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלימודים, המנהגים וההדרכות, שכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תיקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו.
את הפיסקה מסיים הרב קוק בנחמה שצרה זו של "שכחת השבטיות" היא זמנית בלבד:
אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי... וישראל ישוב על מכונו כוח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית.
5."משפחת אב קרויה משפחה"
החשיבות בקיום המשפחה מדור לדור תוביל אותנו כעת להבנה מדוע חיוני שהאישה תישא את שם משפחתו של בעלה. הרעיון של השייכות המשפחתית לאורך דורות מתאפשר אך ורק בזכות העובדה שצד אחד מבין שני בני הזוג מוותר, בבניית הבית החדש של שניהם, על השתייכותו למשפחה בה גדל, לטובת הסתפחותו לבית משפחת בין הזוג השני.
קיימת כיום תופעה חדשה של נשים הנושאות שני שמות משפחה. האישה רוצה להמשיך לבטא בשמה את שייכותה למשפחת המוצא שלה ועל כן היא לא מוותרת על שם משפחתה הקודם אלא מוסיפה עליו את שם משפחת בעלה. אולם הסדר זה לא יכול להימשך לאורך זמן. אם האישה תעמוד על כך שגם ילדיה יישאו שני שמות משפחה, זה יוכל להתממש לכל היותר לדור אחד. ללא הכרעה על שם משפחה אחד, יהיו לדור הנכדים ארבעה שמות משפחה, ואצל הנינים המספר יקפוץ לשמונה. ברור אם כן שבאופן זה, תוך מספר דורות מועט, תיטשטש השייכות של האדם לכל משפחה שהיא. כפי שביארנו קודם, השיוך המשפחתי נפרס על פני דורות רבים; ואם חפצים אנו להנציח את הזהות המשפחתית, יש הכרח בבחירת צד אחד בלבד מבין שני ההורים.
בנקודה זו נדרש להכריע בין שני המינים, ובענין זה התורה הכריעה כי "משפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם".
ובחזרה לשאלתינו על נרות חנוכה: האב הדמות הייצוגית של משפחתו כלפי החוץ ולא האישה, ולכן על האיש להדליק.
סיכום
קיומו של עם ישראל בנוי על חוסנה של המשפחה. שונה היא המשפחה בישראל מכל מה שקיים אצל אומות העולם. היוונים זיהו זאת וכיוונו את גזרותיהם כדי לפגוע ביסודות מהם המשפחה בנויה.
יסודות כמוסים טמונים במנהגי ישראל, ואנו התבוננו על הגנוז בהלכות חנוכה ביחסי האיש והאישה בחובת הדלקת הנרות..
עמדנו על הקשר המיוחד הנרקם בין בני הזוג, כשהביטוי "אישתו כגופו" משקף את עומק החיבור הקיים ביניהם.
הרחבנו גם ביחסי הבנים לעומת הבנות והאורגניות הנרקמת ביניהם בתוך המשפחה. מתוך כך עלתה הסכנה הקיימת בשינויים אליהן חותרת התנועה הפמינסטית, מה שמביא לפירוק יסודות עליהם נשענת קיומה של המשפחה.
נקודה נוספת שעלתה היא ביאור להיררכיה משפחתית בישראל כמקשרת את היחיד לשרשרת הדורות.
שנזכה מתוך העמקה זו בערכי המשפחה לחיזוקו של עם ישראל וחיבורו לנצח ישראל!
[1] עיין כתובות ג ע"ב, רש"י שבת דף כג ע"א ד"ה "היו באותו הנס".
[2] סיפר הרב מרדכי טנדלר, נכדו של הרב משה פיינשטיין (מקראי קדש חנוכה עמ' קנ"ד): "הגר"מ פיינשטיין אמר שאצלו ביורופ (אירופה) מדליקות הנשים הנשואות בברכה ומ"מ בארה"ב לא נהגו הנשים להדליק נר חנוכה".
[3] הרב דוד ברופסקי מביא במאמרו עדות על הרב סולובייצ'יק (חנוכה, 'הזמן הראוי להדלקה והדלקת נרות על ידי נשים', אתר תורת הר עציון): "לפי עדותו של ר' הרשל שכטר, הרב סולובייצ'יק התקשה לקשר את עקרון 'אשתו כגופו' למצווה זו ולכן הוא פסק כי גם נשים נשואות – ובוודאי נשים שאינן נשואות – ידליקו נרות חנוכה בעצמן (נפש הרב עמ' 226)".
[4] הסבר נוסף מפי האריז"ל ניתן למצוא בספר שער המצוות דף ג: בהקדמה, ד"ה "ונחזור". המשותף לשני ההסברים של האריז"ל הוא שבעולם הנשמות האישה כלולה באיש וטפלה לו.
[5] נביא כאן עוד שני הסברים נוספים:
- חי' חתם סופר (שבת כא ע"ב): "בתחלה כשתקנו נר איש וביתו על פתח ביתו מבחוץ ונמצאו בישראל מהדרין שיצאו לחוץ והדליקו בעצמם נוסף על הדלקת של בעל הבית אז לא נמצא שום אשה שתהיה מהמהדרים כי אין כבודה לצאת בחוץ ברשות הרבים לעתותי ערב ולהדליק בין האנשים, נהי אם אין האיש בביתו ועליה מוטל מצות הדלקה על-כורחה תצא לחוץ להדליק, מ"מ אם יש כאן זכר המדליק אין מן החסידות שתחמיר על עצמה בזה ותביא עצמה לידי חשדא. ובזמנינו אף שכולם מדליקין בפנים מ"מ מנהג הראשון לא זז ממקומו." החת"ס מבאר כי דין הידור לנשים בחנוכה לא התקבל מאחר והוא סתר את גידרי הצניעות המקובלים.
- עולת שמואל (סי' קה) אומר שהאישה טפלה לאיש בקיום מצוות חנוכה מאחר ועיקר הנס היה לגברים, ולכן רק הזכרים שייכים במצוות ההידור. (הסבר זה הובא במשנ"ב (סי' תרעה ס"ק ט). עיין עוד על כך בספר תשובות והנהגות ח"ב סי' שמב אות ז, עמ' רפט).
[6] המשנה ברורה מביא הסבר זה בשמו (סי' תרעא, ס"ק ט)
[7] בשנת 1972 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית באופן חד-משמעי: "זוג נשוי אינו ישות עצמאית עם תודעה ולב משלה, אלא התאגדות של שני אינדיבידואלים".
בעבודת הדוקטורט של ליאור משאלי-שלומאי ('שיפוט מוסרי של התנהגויות בדיני הגירושין והפיטורין') מנתחת הכותבת באריכות את שינויי התפיסה של המשפחה בעולם המודרני, תוך ביסוס דבריה על מחקרים רבים שנעשו בתחום. נצטט כאן מעט מדבריה (עמ' 60-68): "במחצית השנייה של המאה ה-20 תפיסת המשפחה כמוסד ציבורי הולכת ומתערערת, ואת מקומה תופסת האידאולוגיה האינדיבידואליסטית שהחלה לחדור גם אל תחום המשפחה... האושר של האינדיבידואל הפך להיות המטרה... מדובר בתפיסת עולם (התפיסה הליברלית) אשר רואה את היחיד, האינדיבידואל, כישות הבסיסית, ואת המצב היחידני כמצב הצבירה הבסיסי האנושי... האינדיבידואליזם הוביל לכך שהמשפחה כבר אינה נתפסת כיחידה אחת אלא כאוסף של פרטים... מערכת המשפט נרתמה להגן על חרותו של האינדיבידואל... ונטשה את ההגנה על המשפחה כיחידה... הלגיטימיות של המשפחה לא נבעה עוד מתרומתה לצד החברתי אלא מתרומתה לרווחתם האישית של היחידים".
ועיין עוד במאמרו של הרב זאב שמע "ודבק באישתו והיו לבשר אחד", ראויים לטוב, עמ' 111.
[8] על ההבדל בין ראיית הנישואין כברית, כפי שהיא ע"פ היהדות, או כחוזה, כפי שהיא ע"פ התפיסה המערבית עיין בהרחבה במאמרו של הרב זאב שמע "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", בספר ראויים לטוב עמ' 111.
[9] הרחבה על כך עיין ב'דבר העורך' לספר 'ראויים לטוב' עמ' 11-14.
[10] נחלקו כאן חכמים האם זהו דין תורה או דרבנן ואילו פסוק זה הוא אסמכתא בלבד.
[11] נביא כאן שתי דוגמאות: א. האישה נפדית משביה ביותר מכדי דמיה (אה"ע עח, ב בהגהת הרמ"א) בניגוד לכלל ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן (גיטין מה ע"ב). ב. בניגוד לכלל ש"מסדרין לבעל חוב" ומשאירים בידו מזון כדי חייו (ב"מ קיג ע"ב), כאשר אין לבעל די מזון לעצמו, עליו יהיה להתחלק עם אישתו במעט שיש לו.
[12] נחלקו הראשונים האם לימוד זה הוא מדאורייתא או שמא זהו דין דרבנן והפסוק הוא אסמכתא: הרמב"ם (הל' עדות פי"ג ה"א) סובר זהו דין דרבנן ואילו הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' רל), הרמב"ן (מלחמות ה' ד"ה "זו שאלה") ובעל המאור (ד"ה "ואם תאמר") סוברים כי זהו דין דאורייתא.
[13] רמת הקירבה בין שני אנשים בהלכות עדות נמדדת ע"פ הקרבה לאישה, ההורים והאחים. לעומת הקירבה של האדם להוריו ואחיו הנחשבת כקירבה הקרובה ביותר, המכונה ראשון בראשון, בני הזוג נחשבים הם כאישיות אחת ממש לענין זה. ההשלכה היא כלפי הקרובים היותר רחוקים: הקירבה בין סב לנכדו או בין הדוד לאחיין נחשבת לקרבה שנייה ומכונה ראשון בשני, ובין שני אחיינים נחשבית היא שני בשני.
כאשר הקירבה היא כבר שלישי בראשון כגון הנכד עם אח סבו הוא זוהי כבר קירבה רחוקה וכשרים הם לעדות. אולם אצל בני הזוג, קירבתם היא כה קרובה עד כי אח האישה לדוגמא יחשב עבור הבעל כראשון בראשון, כאילו הוא ממש אחיו, ולא כראשון בשני.
[14] ואלו דברי הרא"ש: "ומוכח כדבריו (כדברי הראב"ד) בפ"ק דסנהדרין (דף י, ע"א), דאמר, 'פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה פשיטא סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן – קמ"ל'. פי', ס"ד אין אדם קרוב כל כך אצל אשתו שלא תהא עדותו שהוא מעיד עליה עדות פסולה ולבטל כל העדות מפני שבטלה מקצתה בטלה כולה – קמ"ל דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל, הלכך פלגינן דיבורא כדפלגינן בגופו".
[15] לעומת הראב"ד, רש"י (סנהדרין י, ע"א ד"ה פלוני בא על אשתי) אומר שהסיבה היא "לפי שקרוב הוא אצלה".
[16] הרדב"ז, 'מצודת ציון' (מצוה תקל): "וחכמי הגויים תופסים עלינו: איך אפשר שלא הורישה התורה כלום לבת?!"; אגרות הראיה (ח"א אגרת קעו עמ' רכו): "וידע אדוני, כי המקום אשר אויבתנו הנצרות ... רצתה בדגל הרחמים שלה ...להעליב את היהדות, הוא זה הנושא של הכרת ירושת הבת נגד משפט תורתנו הקדושה".
[17] אגרות ראיה שם.
[18] ניתן גם לומר הפוך: לא רק האחריות מייצרת זכויות אלא גם הזכויות מייצרות חובות. כותב על כך הרב מיכאל פואה בספרו "בשורת הצדק" (עמ' 48-55) כי: "המסר שעולה מההפרדה בין הבעלות לאחריות בחוק במדינה (שאינה כורכת בין שני הדברים) הוא חוסר אחריות. האדם כבעלים אמור למקסם את זכויותיו, ותו לא! לעומת זאת התורה קושרת בין הזכות לבין האחריות, ומטילה חובה על הבעלים לשמור על נכסיו שלא יזיקו".
מדוע מתן זכויות מותנה בחובות? מבאר הרב זאב שמע, במאמרו "יוצר מידו עושר וריש" (מתוך הספר "וחי אחיך עימך" עמ' 48-50): "המהר"ל ... שולל שימוש נכסים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תפקידו של אדם בעולם... הרכוש שבידי אדם אינו "זכות" אלא "אחריות" למימושה של חובת האדם בעולמו. הגדרת היחס של האדם לרכושו כסוג של אחריות על פיקדון ...". האדם נועד לפעול לתיקונו של עולם ולכן גם ממונו אמור לשמש שאיפה זו.
[19] עיין עוד במאמרו של הרב ד"ר יצחק ברויאר, "משפט האישה, העבד והנוכרי", *** התולה את הזכויות בחובות, ומסביר את ההבדלים בזכויות בין גברים לנשים, בין יהודים לגויים ובין בני חורין לעבדים כנובעים מן ההבדלים בחובותיהם.
[20] ביחס לבנות צלפחד שירשו את אביהן אומר הפסוק (במדבר כז,ז: "כן בנות צלפחד דוברות נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם". הפניה היא "להם" בלשון זכר במקום "להן" בלשון נקבה. בהעדר בנים, התפקיד הגברי עובר אליהן.
[21] נראה לומר שחכמים המשיכו את המגמה של התורה לראות את הירושה כדבר שבא לשרת את המשפחה כיחידה אורגנית ולא את הפרט. הם דאגו לכך שנכסים הנכנסים דרך ירושת האישה לא יישארו פרטיים שלה, ולכן הגדירו אותם כ'נכסי מילוג', בהם הבעל לוקח את פירותיהם (עי' רמב"ם, הל' אישות פי"ב ה"ג) ומשתמש בהם לפרנסת המשפחה כולה. (עי' באריכות במאמרו של הרב אריה ויזל, "גדר תקנת נכסי מילוג", בכתב העת "אבני משפט", חלק יח, בו מבואר כי נכסי מילוג הינם, בסופו של דבר, בבעלות משותפת של האיש והאישה, ורק בפירות הבעל זוכה בהם).
[22] לא מן הנמנע שאשה תעבוד בחוץ ושהאיש יתרום בצרכי הבית, אלא השאלה מה מרכז הכובד הראוי לכל אחד מבני הזוג ושל מי האחריות על כל דבר. 'אשת החיל', המתוארת בספר משלי (פרק לא), מנהלת את הבית גם בפנים וגם בחוץ. "הייתה כאוניות סוחר, ממרחק תביא לחמה... זממה שדה ותיקחהו מפרי כפיה נטעה כרם... טעמה כי טוב סחרה...". אולם הבעל כל כולו חוץ: "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ".
[23] יתרון נוסף הקיים ברעיון בו כל אחד אחראי על תחום משלו הוא ההתמקצעות. כאשר אין פיזור לכמה וכמה תחומים אלא ריכוז בתחום ייחודי, נוצר בכך האפשרות להתמחות יותר באותו תחום. שותפות בהכול מביאה לבינוניות בהכול. על אף שטיעון זה הוא רק טכני, לא נוכל להתעלם מרובע תועלתי זה.
[24] עמד על כך ח"כ הרב משה צבי נריה בנאומו בכנסת בשלב שבו הצעת חוק "יחסי ממון בן בני זוג" עלתה לדיון: "...דינים אלו (=המעניקים לאיש יתרון כלכלי תמורת לקיחת אחריות בלעדית על תחום זה) מהווים, במשפט העברי, יחידה שלמה והרמונית היוצרת איזון בין האינטרסים השונים של בני הזוג, ומבטיחה, מעל לכול, את 'שלום הבית' וקיום יחסי משפחה תקינים. במסגרת זו אין מטילים על האישה שום אחריות כספית או חובה לדאוג לפרנסת המשפחה...".
[25] ניתוח זהה האמור כאן מובא בעבודת הדוקטורט של ליאור משאלי-שלומאי ('שיפוט מוסרי של התנהגויות בדיני הגירושין והפיטורין' עמ' 63): "החתירה לשוויון מגדרי ביטלה את האפשרות לייחס לכל אחד מהצדדים חובות מסוימות כלפי האחר. וכך, בניגוד לעבר, בו לכל אחד מבני הזוג היה את השדה האחריות שלו... הרי שהיום שני בני הזוג אחראים על כל התחומים וחבים בכל החובות באופן שווה. וכששני בני הזוג חבים באותן חובות, אף אחד מהם לא חב לחוד באף חוב... תנאי הנישואין רוקן מתוכנו וכל שנותר ממנו כעת הוא הרצון הרומנטי להמשיכו. כדי להגביל את חירותו של האינדיבידואל באופן דרמטי כל כך, נדרש אינטרס כבד משקל שיש להגן עליו על ידי אותה הגבלה. כיום, כשההגנה על אחידותה של המשפחה אינה נחשבת כאינטרס כבד משקל אל מול חירותו האישית של האינדיבידואל, וכשהתפקידים המגדריים המסורתיים אינם מעוגנים בחוק כבעבר, לא ניתן לזהות אינטרס כזה".
[26] מתוך מפרוטוקולים של נאומים בכנסת על 'חוק יחסי ממון בין בני זוג', חוברת ו ישיבה כ"ו, עמ' 477.
[27] כתב על כך פרידריך אנגלס ('מוצא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה'): "...עם התהוות המשפחה הפטריארכלית, ובמיוחד עם התהוות משפחת הזוג המונוגמית... האישה הפכה למשרתת. משפחת-הזוג בת זמננו מבוססת על עבודת הבית, הגלויה או הסמויה של האישה, והבעל הוא המפרנס ולכן מרוויח מעמד של שררה ואינו זקוק להעדפה מיוחדת ע"פ חוק. הוא הבורגני שבמשפחה, ואשתו מייצגת את הפרולטריון".
על ההשלכות המשפטיות של תפיסה זו כותבת ליאור משאלי-שלומאי (שם עמ' 61): "...אחד השינויים המשמעותיים ביותר היה הוצאתו של השיפוט המוסרי מדיני המשפחה בכלל ומדיני הגירושין בפרט.... דיני המשפחה המודרניים... נמנעים מהצבה של ערכים מוסריים חדשים אשר חורגים מהאחריות המינימאלית המגולמת בביטוי 'חיה ותן לחיות'... ואינם מעודדים אנשים להתנהג באופן 'ראוי', 'טוב' ו'מוסרי'. בניגוד לעבר, בני הזוג כבר אינם חבים בחובות מיוחדות האחד כלפי השני, מתוקף היותם נשואים... אין כיום הסכמה חברתית על התנהגויות בהן בני הזוג חבים אחד כלפי השני מתוקף היותם בני זוג נשואים, ולפיכך לא ניתן לעגן התנהגויות כאלה בחוק ולאכוף אותן באופן משפטי".
על ביטויי תפיסה זו בחקיקה והשלכותיה עיין במאמרו של ח"כ לשעבר משה פייגלין "המסע להשמדת המשפחה", https://israeltomorrow.co.il.
[28] עיין על כך בפרק ח ספרו של הרב חיים נבון "שיעורי בית", הנקרא "המאבק על המשפחה בימינו", וכן במאמרו של משה פייגלין "המסע להשמדת המשפחה", בו הוא מביא בין היתר נתון מבהיל המלמד על ירידה של 60% (!) ברישום לנישואין בישראל ב-11 השנים האחרונות.
[29] בארה"ב לדוגמא, חלק גדול מהילדים נולדים מחוץ לנישואין ושיעורם עולה על 40 אחוז מכלל הילדים.
[30] ע"פ נתוני משרד הפנים, חיים בישראל בשנת 2020 יותר מ-150,000 ילדים ונערים בגילאים 18-0 שאינם יודעים מי אביהם או אימם ושנולדו על מנת כן.
[31] עיין על כך בספר "ציווילזציות גובעות" של דייויד גולדמן.
[32] טלי אויזרוביץ, עו"ד מומחה לגירושין, כותבת בניתוח לסיבת ריבוי הגירושין בעת האחרונה (סטטיסטיקה-גירושין-בישראל, (www.divorce-online.co.il : "הסיבה המרכזית לעלייה מתמשכת בכמות הגירושין מאז שנות השבעים היא השינוי באורח חיי המשפחה והעובדה שלא רק הבעלים הם אילו שמפרנסים, אלא גם הנשים יוצאות לעבודה. כיום, התלות של הנשים, אשר נשארו בעבר בבית וגידלו ילדים, בבעליהם שפרנסו אותן כבר לא קיימת. עצמאות האישה הינה גורם אשר מהווה סיכוי גבוה יותר למחלוקות במשפחה אשר כבר לא חייה בתבנית ברורה ומוגדרת. המחלוקות גוררות קושי גדול יותר בוויתורים ופשרות בין בני הזוג אשר מובילות בסוף לפירוד".
[33] מתוך "מבחר נתונים על גירושין בישראל" של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (עמ' 3): "שיעור הנישואין באוכלוסייה הכללית בישראל ירד עם השנים. בשנת 2010 הוא היה 6.3 ל-1000 נפש (כלומר על כל 1000 איש נישאו 6.3 בממוצע באותה שנה) לעומת 8.2 ל-1000 נפש במחצית השנייה של שנות ה-50 ו-9.3 ל-1000 נפש בתחילת שנות ה-70. שיעור הגירושין, לעומת זאת, נתון במגמת עלייה, וכיום הוא 1.7 ל-1000 נפש, לעומת .1.1-0.8 ל-1000 נפש משנות ה-50 עד שנות ה-70".
[34] מתוך מאמרו של הרב חיים נבון "נלחמים על הבית, המאבק על המשפחה בישראל" (השילוח, שבט תשע"ז): "כדי לשמר את גודל האוכלוסייה נחוץ שיעור פריון כולל של 2.1 ילדים לאישה בממוצע. מספר הילדים הממוצע שיולדת כיום במשך כל חייה אישה במדינות ה-OECD, המדינות המפותחות ביותר מבחינה כלכלית, הוא כ-1.7 – הרבה מתחת לשיעור הנחוץ לשמירה על גודל האוכלוסייה. במדינות האיחוד האירופי הממוצע הוא פחות מ-1.6. שום מדינה לא יכולה לשרוד כך לאורך ימים. שניים-שלושה דורות של ילודה כה נמוכה עלולים לחרוץ את גורלה... דמוגרפים חוזים שבעוד כארבעים שנה יהיה באירופה פנסיונר אחד על כל שני מבוגרים בגיל העבודה (פי שניים משיעור הזקנים באירופה היום, שגם הוא גבוה מאוד). זהו שיעור חסר תקדים, והחברה האירופית לא תוכל אז לממן את התמיכה החברתית והרפואית הנחוצה לכל כך הרבה קשישים".
[35] עיין על כך ב'דו"ח הוועדה לבחינת דרכי התמודדות עם בדידות בקרב אנשים זקנים' עמ' 7.
[36] הרב חיים נבון (שם): "בשנות התשעים של המאה העשרים החלו להצטבר מחקרים, שנערכו בארה"ב ובמדינות נוספות, אשר לימדו כי... בפני ילדים שהוריהם התגרשו עומדים אתגרים כבדים מאוד... הסיכוי שילד שגדל במשפחה חד-הורית ינשור מבית הספר הוא לפחות כפול מהסיכוי שכך יקרה לילד שגדל עם שני הוריו. כפול גם שיעורם של הילדים הללו העתידים לחיות בבגרותם מתחת לקו העוני. גם הישגיהם הלימודיים של ילדים המתגוררים עם הורה אחד נמוכים באופן ניכר מהישגיהם של ילדים המתגוררים עם שני הוריהם הביולוגיים. יש להם גם בממוצע סיכוי גבוה הרבה יותר לסבול מהפרעות התנהגות שונות ... לילדים שהוריהם התגרשו יש סיכוי גבוה פי כמה להתגרש בעצמם בבגרותם. חוקרים גילו יתרון משמעותי בתחום של כוח רצון ודחיית סיפוקים לילדים שגדלו עם שני הוריהם הביולוגיים הנשואים זה לזה ... יותר משני שלישים מהצעירים העבריינים בארה"ב מאז שנת 1975 גדלו במשפחה שאין בה שני הורים. ובנוגע לישראל, דו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גילה כי הסיכוי שנער שהוריו גרושים יהיה בעל תיק פלילי גבוה פי שלושה מסיכוייו של נער ששני הוריו נשואים. המחקר מראה שיש כמה גורמים שמשפיעים על הפגיעה בילדי גירושין: החיים בבית שיש בו רק הורה אחד; היחסים הגרועים בין ההורים לפני הגירושין; הגירושין עצמם; וגם הלחץ הכלכלי שבא בעקבותיהם".
[37] אם נתרגם שפה זו למושגים שלנו, כך הם ביאור הדברים: הבן (ז"א), הניזון מהורי באופן ישיר, מקבל מהם מנה כפולה ובאחריותו להעביר לאחותו את החלק היתר שקיבל עבורה (מלכות).
[38] ספר הבהיר א, ג.
[39] חשוב להעיר כי תפיסה זו, המובאת לנו מתורת הסוד, מצביעה על רמת קשר התת מודע הקיים בין האחים. המודעות לכך יכולה לחזק את הקשר והתמיכה בין האחים ומאידך גם יכולה ליצור עיוותים במימוש העיקרון הנ"ל (תופעות הקיימות בחיי חברות החיות ב"חמולה" כמו 'רצח על כבוד המשפחה'). כידוע, לכל תופעה יש סיגים הראויים לבחינה מדוקדקת, וכך יש לומר גם כאן.
[40] עיין ב"ב קלז ע"ב.
[41] זוהי ההבחנה שיש בין המושג כלל לאוסף של פרטים. הציבור אינו אוסף של פרטים אלא בעל מעמד בפני עצמו.
[42] הנשים "מייבאות" למשפחות בעליהן מאפיינים הקיימים במשפחות המוצא שלהן ובכך הן מפרות ומעשירות את משפחתן החדשה. הדגש כאן הוא שהאישה מפרה את ביתו של הגבר ולא הוא את שלה ועל כן הבנים שייכים למשפחת האב ולא של האם.
יש לציין שעל אף שבנישואי הבת היא מצטרפת למשפחת בעלה אין הדבר מוחק אצלה לחלוטין את קישורה למשפחת המוצא שלה. הדבר בא לידי ביטוי בכמה הלכות: (א) בת כהן נשואה שזינתה, יש לה מעמד מיוחד, והיא נידונת בשריפה בשונה מבת ישראל מפני "את אביה היא מחללת". (ב) אביה נטמא לה במותה גם אם נישאה. (ג) בנה הבכור פטור מן הפדיון. (ד) בת נשואה שאין לה אחים יורשת את הוריה, ומכאן שקישורה לבית אביה אינו נמחק.
ונראה שיש לחלק בין הלכות הנוגעות לשייכות המשפחתית לבין ההלכות בהן הקישור של האישה הוא מכח היותה מזרע וההמשך שלו בעולם: אכילת תרומה וירושת האב הם עניינים הקשורים לתחום המשפחתי ובהם יש לאישה ניתוק מבית הוריה לאחר נישואיה. אולם דינים בהם היא עדין נחשבת כבת להוריה ואחיה, הם דינים שלא נוגעים לשייכות משפחתית אלא לקישור הביולוגי.
[43] 'משפחה' בתנ"ך היא גדולה יותר מאשר בית אב. עי' ביהושע ז, יד ובפירושי רש"י ומצודות על הפסוק.
[44] עירובין שם: "יורש כרעיה דאבוה" ועי' תוס' (יבמות ג ע"א ד"ה מקמי) שכתבו: 'שהבן כרעיה דאבוה הוא'. וברש"י (כתובות צב ע"ב ד"ה כבעל חוב) כתב: 'ראובן כרעיה דאבוה הוא'.
[45] במשפחה העכשווית גנוזים כל דורות העתיד, וכפי שנאמר על דמיו של הבל לאחר רציחתו ע"י קין אחיו (תרגום אונקלוס בראשית ד, י): " קל דם זרעין דעתידין למיפק מן אחוך קבלין קדמי מן ארעא".
[46] דורנו מנותק באופן חריף ממקורותיו יותר מדורות אחרים. ניתן למנות לכך שלוש סיבות:
- השואה קטעה והשמידה חוליות רבות בשושלות המשפחתיות.
- העלייה לארץ ישראל ניתקה פעמים רבות את העולים ממשפחתם ואופיים המקוריים.
- משבר החילון הגדול גרם להפניית עורף למסורת האבות ויצר חייץ בין הדורות.
[47] לעומת זאת אצל הגוי, מושגים אלו אינם קיימים כלל. הגמרא ביבמות קובעת ביחס לאבהותו של אבי הגוי (יבמות צח ע"א): "אין אב למצרי (לגוי)". מבחינה הלכתית הגוי נחשב כמי שאין לו אבא כלל לעניינים מסויימים, ולכן ישנן עריות שאינן אסורות אצל הגוי, כדוגמת ההיתר לשאת את אחותו מאביו. במובן זה אין לגוי כלל משפחה. הגוי שייך לאומתו דרך האם, אך החלוקה למשפחות לאורך דורות, כפי שיש בישראל, אינה קיימת אצלו.
[48] מוסיף על כך החסד לאברהם (מעיין ג נהר יג): "דע כי י"ב סגולות נבראו בעולם, וכל אחד מהם ניתן לשבט אחד".
וכן כותב השפת אמת (פר' שמות, תרמ"ו): "זה הוא הי"ב שבטים שיש לכל אחד הארה מיוחדת עבור בני ישראל".
