היחס למאבק הנכים – בין זכות לבין אחווה
מדוע נאלם קולה של התורה בעניינם של הנכים ובתוך כך היחס למאבק על ידי ארגוני הנכים לשם שיפור במצבם הכלכלי? מרכז 'אחווה' למדיניות חברה ומשפחה על פי התורה, הוקם כדי למלא את החלל – לנסח משנה חברתית יהודית סדורה, וליצור שפה ומערכת מושגים עדכנית המבוססת על תורת ישראל.
מזה חודשים מתנהל מאבק על ידי ארגוני הנכים לשם שיפור במצבם הכלכלי. הדרישה המרכזית שלהם היא העלאה משמעותית של קצבת הנכות הבסיסית, העומדת כיום על כ-2300 ₪ בלבד. המאבק שלהם מונח על סדר היום הציבורי כבר מספר חודשים, ודעות שונות נשמעות בו מימין ומשמאל. בתוך כל זה נאלם קולה של תורת ישראל, כשם שהוא לא נשמע בסוגיות חברתיות רבות. אילמות זו נובעת מכך שעדיין לא נוצרה משנה חברתית סדורה על פי התורה – כזו שלא תעסוק רק בחזון לימות המשיח, אלא גם ביישום המעשי של העקרונות התורניים כאן ועכשיו. לשם כך הוקם לפני שנה וחצי מרכז 'אחוה' – למדיניות חברה ומשפחה על פי התורה [בתוך ארגון 'חותם']: לנסח משנה חברתית יהודית סדורה, וליצור שפה ומערכת מושגים עדכנית המבוססת על תורת ישראל.
במסגרת זו נשרטט את העקרונות התורניים לדיון בנושא, ואף נציע כמה מסקנות מעשיות, בתוך הכרה בכך שהן חלקיות.
התורה דורשת מאתנו רמה גבוהה מאוד של אחריות חברתית המבוססת בעיקר על ערך ה'אחווה'. עלינו לראות כל יהודי [ובמידה רבה כל אדם] כאח, שיש לנו מחויבות כלפיו. ומאחר שהוא נברא בצלם א-להים, אנו מכירים בכך שהוא ראוי לאיכות חיים סבירה. הצירוף של ה'אחוּת' עם ה'ראוּיוּת' היא היוצרת את ה'אחריות' של כל אחד מאתנו כלפי הנכים.
יש הטוענים כי המדינה חייבת לספק לנכים אמצעי קיום בכבוד מכוח 'האמנה החברתית' העומדת בתשתית של המדינה המודרנית. אולם בחוקי המדינה לא מופיעה חובה כזאת, וקצבאות נכות גבוהות נהוגות רק בחלק מן המדינות המתוקנות בעולם, ולכן נושא הדיון הוא לא 'זכויות הנכים' אלא האחריות שלנו כלפיהם [שונה מכך מעמדם של נכי צה"ל, שהמדינה התחייבה כלפיהם במפורש לספק את כל צרכיהם – גם בחקיקה וגם בהתנהלות המעשית]. יש להדגיש: אחריות זו לא נובעת מ'זכות' של המקבל, המגיעה לו בדין, ואותה יכול הוא לתבוע מאחרים, ומנגד אין לראות בה 'לחם חסד' שיש השפלה בקבלתו; אלא ביטוי עמוק של האחווה הקיימת בין כולנו. על כן, לא ניתן לראות בחסימת כבישים אמצעי מחאה לגיטימי במאבקם של הנכים.
התביעה של הנכים מופנה כלפי המדינה. אולם מן המקורות התורניים עולה שהאחריות החברתית מוטלת בראש ובראשונה על האדם כפרט, ובעיקר על קרובי משפחתו של הנזקק לעזרה; ורק לאחר מכן מוטלת האחריות על הציבור – הקהילה או המדינה. ומאחר שהטיפול בנכים דורש משאבים רבים שבדרך כלל אינם מצויים במעגלים הקרובים יותר, של הפרט והקהילה, מוטלת אחריות רבה גם על המדינה, המחזיקה בידה משאבים וכלים מקצועיים ברמה גבוהה בהרבה. ובסופו של דבר, על האחריות להתחלק בין כלל הגורמים, וביניהם: הנכה עצמו.
ככלל, היהדות מעודדת את האדם לקחת בעצמו אחריות על חייו ולא להיסמך על אחרים. מכוח עיקרון זה, נכון שכל אדם ידאג לעצמו לביטוח חיים ליום סגריר ולא יסתמך מראש על עזרתה של המדינה. יותר מכך, מוטלת אחריות רבה על הנכה עצמו למצות את יכולותיו לפרנס את עצמו – מכספי פיצויים שקיבל, מנכסים שצבר או מרווחי הון, ובעיקר – למצוא כל דרך לעבוד. הפרנסה מעבודה היא השומרת על כבודו ועל בריאותו הנפשית של הנכה, והיא נדרשת גם ממבחינה ערכית, כפי שהדריכו אותנו חז"ל: "פשוט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות".
חשיבותה של העבודה חוזרת ובאה לידי ביטוי הלכתי בסדרי העדיפויות בצדקה, שבראשן עומד השיקום התעסוקתי. הדבר מחייב מצד אחד השקעה רבה – הן בהכשרה מנטלית ומקצועית הולמת והן בהנגשת מגוון רחב של מקומות עבודה לנכים. ומצד שני זה מחייב את קובעי המדיניות שלא ליצור 'מלכודת קצבאות', שתגרום לנכים המסוגלים לעבוד להימנע מעבודה כדי שלא לאבד את הזכאות שלהם לקצבה.
רעיון האחווה בא לידי ביטוי הלכתי גם בדרישה לתת את הסיוע בצורה נעימה, רגישה ומכבדת, בבחינת "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע". ועל כן יש לבנות את את המערכת המעניקה את הקצבאות כך שתהיה ידידותית לכל הפונים אליה, תוך מניעה מרבית של סיבוכים ביורוקטיים, חשדנות מוגזמת, הימשכות של הליכים או יחס קר ומנוכר.
עלינו להכיר בכך שאין דרך להציג 'נוסחת פלאים' שתתן מענה מושלם לצרכים המנוגדים העולים מתוך העקרונות שהצגנו כאן, ובכל זאת ננסה לתת קריאת כיוון:
א. אכן נכון יהיה להגדיל את הקצבאות, אולם יש להשאיר פער משמעותי בינן לבין שכר המינימום, כדי שיהיה כדאי יותר לעבוד מאשר לקבל קצבת נכות.
ב. יש לתת עדיפות גבוהה בסיוע לנכים להשתלב בעבודה, באמצעות: הכשרה מקצועית, טיפול פסיכולוגי או אימון מותאם, הנגשת מקומות עבודה, הקמת מפעלים מוגנים וכדו'. כחלק מזה, לאפשר לנכה להתפרנס מעבודה ולא לקזז מייד חלק גדול מהקצבה שלו כשהוא עובד. כמו כן, יש לאפשר לו לנסות להשתלב בעבודה, ובאם ייפלט ממנה כעבור זמן – לקבל הכרה מחודשת כנכה.
ג. במקום קצבאות אוניברסליות הניתנות לכל נכה, יש להביא בחשבון את כלל הצרכים של הנכה לפי מצבו הייחודי, וכן לחשב את כלל המשאבים הכלכליים העומדים לרשותו וכלל ההטבות שהוא מקבל כדי לחשב את גודלה של הקצבה שיקבל.
ד. מצד שני, הכרחי לפשט את ההגדרות ואת ההליכים הביורוקרטיים ולעמוד על יחס מכבד וידידותי לכל פונה, כך שכל נכה יוכל לפנות אל הביטוח הלאומי ולקבל מענה מהיר מבלי להזדקק לעורכי דין ומבלי לעבור 'דרך ייסורים' ממושכת ומתסכלת. לשם כך נדרש גם להוסיף תקנים של עובדים סוציאליים בקהילה שיסייעו לנכה להתמצא בהליכים הנדרשים ולעבור אותם בשלום ובמהירות.
ה. ישנה סתירה מובנה בין שני הסעיפים הקודמים, והמסקנה הנובעת מכך היא שהמערכת הממלכתית לא יכולה לתת מענה הולם לכל הנכים. מסיבה זו יש לראות את כל הגורמים בסביבתו של הנכה – משפחתו הרחבה, חבריו וקהילתו, וכן עמותות 'המגזר השלישי' – כנושאים באחריות לגורלו לא פחות מאשר המדינה. גורמים אלו, יש ביכולתם להכיר את הנכה באופן אישי ולעבוד אתו בגמישות מרבית וברגישות אנושית רבה, לפי מאפייניו הייחודיים. את האחריות הזאת יש להטמיע במערכת החינוך ולממש אותה על ידי השקעת משאבים בעבודה קהילתית שתיצור מסגרות לעזרה הדדית בכל קהילה וקהילה.
יישום של כל זה מחייב שינוי תודעתי עמוק של הגישה לעזרה שהחברה מעניקה לחבריה, מתודעה של 'זכותי', 'מגיע לי' ו'זהו תפקידה של המדינה', לתודעה של 'אחווה' ושל 'אחריות': אחווה בין כל חלקי החברה ואחריות של כל אדם על עצמו, ומכוחן – אחריות של כל אדם לסביבתו הקרובה והרחוקה לצד אחריותה של המדינה לכל אזרחיה.
