את אחיי אני מבקש

בפרק הראשון של פרשת 'וישב' המילה 'אח', בהטיות שונות, מופיעה תשע עשרה פעמים. אבל המילה הזאת מופיעה שוב ושוב לא רק בפרשה זו. כמעט בכל המצוות החברתיות שבתורה כתוב 'אחיך', 'עמיתך' או 'רעך'. כל זה מלמד על המקום המרכזי שתופס ערך ה'אחווה' בתורה – גם כתשתית למוסר החברתי.

הרב עזריאל אריאל 05.01.25

מוסר של צדק ומוסר של אחווה

האחווה לא מופיעה בכל המצוות שבין אדם לחברו בתורה. ישנן מצוות שאינן נובעות ממנה, כמו איסור רציחה, שנובע מצלם הא-להים שבאדם, וכמו איסור גנבה או גזלה. ערכים מוסריים הנובעים מערך הצדק אינם תלויים באחווה. אנו חייבים בהם גם כלפי ה'אחר' – האדם הרחוק או השנוא ביותר. הריגה של גוי שלא במסגרת חוקי המלחמה – אסורה לחלוטין (רמב"ם, הל' ע"ז י,א), והוא הדין לגזל הגוי (הל' גזלה ואבדה א,ב). אולם חלק ניכר מן המצוות החברתיות מחייב בעיקר כלפי ה'אח'.

על ההבחנה הזאת – שבין מוסר של 'צדק' לבין מוסר של 'אחווה' – עומד המהר"ל, כשהוא מסביר את הפרדוכס שיש באיסור להלוות בריבית. מצד אחד – ריבית היא כל כך חמורה, עד שכל השותפים בעסקה עוברים עבירה. ומצד שני, מותר לקחת ריבית מגוי (דברים כג, כא) למרות שאסור לגזול ממנו. על כך עונה המהר"ל (נתיב הצדקה, פרק ו): "כי התורה אמרה שהמצווה שיהיה מלווה לחברו ישראל שבשביל כך נעשו ישראל לעם אחד לגמרי, כאשר מקבל זה מזה... וזה מלווה לו בריבית ונושך אותו, וכל נשיכה הוא העדר לאותו שנושך והוא כמו נשיכת נחש... ואצל בן נח הוא הפך זה, כי בן נח דינו מיתה על הגזל, ובוודאי על הריבית אינו חייב כלום".

הריבית איננה עוד סוג של עוול. בין זרים אין בה פסול, כל זמן שהלווה מתחייב מרצונו החופשי. אולם בין אחים זו התנהגות שאיננה מתקבלת על הדעת. כאשר אחיך זקוק לכסף ויש לך כסף פנוי – אין דבר יותר מתבקש מאשר להעמיד לרשותו את הכסף הזה. הדבר הזה הוא אפשרי רק בין אחים, שיש ביניהם יחסי אמון וערבות. הערבות ההדדית מבטאת את היותנו עם אחד, והיותנו עם אחד ומאוחד נותנת ביטוי לכך ש"ה' אחד ושמו אחד". ומי שלוקח את הביטוי העמוק הזה של האחווה והופך אותו על פניו עד כדי כך שהוא מנצל את מצוקתו של אחיו כדי 'לנשוך' אותו על ידי ריבית – פגע בתשתית של האחווה הלאומית.

האחווה כתשתית למצוות צדקה

התובנה הזאת, שחלק גדול מן המוסר החברתי של התורה מבוסס על תודעת האחווה, תסייע לנו להבין את התפיסה הכלכלית-חברתית המתאימה למדינה היהודית. העולם מחולק בין שמאל כלכלי, שדוגל בסוציאליזם, לבין ימין כלכלי, שדוגל בקפיטליזם. גם אלה וגם אלה מבקשים לתמוך את השקפת עולמם בתורה, ואכן יש בתורה גם יסודות כאלה וגם כאלה. היו שהסיקו מכאן שאין לתורה עמדה ברורה בשאלה זו. היו שהסיקו שהתורה נמצאת "אי שם באמצע". פרופ' בנימין פורת, בספרו 'צדק דלים' (פרק ב) טוען טענה אחרת. התורה לא עושה 'פשרה' בין הימין לבין השמאל, אלא יש לה תפיסה מקורית משלה. המהפכה הצרפתית הרימה שלושה דגלים: חירות, שוויון ואחווה. הערך המארגן של המוסר החברתי בשמאל הכלכלי הוא השוויון, ואילו הערך המארגן של המוסר החברתי בימין הכלכלי הוא החירות. שתי התפיסות הללו שמות במרכז את הפרט ומבקשות לבנות מערכת יחסים תקינה בינו לבין פרטים אחרים, כדי שלא יהיה "אדם לאדם זאב". היהדות מרימה את הדגל השלישי, האחווה. נקודת המוצא שלה היא שהפרט איננו גרגר אבק בודד שמרחף באוויר ומבקש להימנע מהתנגשות עם הגרגרים הסמוכים לו. הכלל הוא גוף אורגני אחד, והפרט הוא כמו תא, רקמה או אבר בגוף הכללי. המחויבות של כל יהודי לסייע לחברו נובעת מן התודעה הזאת, של האחווה, בהיותנו גוף חי אחד.

המהר"ל (נתיב הצדקה פרק ב) מראה איך הרעיון הזה בא לידי ביטוי במבנה של המילה 'צדקה': "במילת 'צדקה' האותיות שלו אחים, והיינו: ה-צ' וה-ק' אחים, וה-ד' וה-ה' גם כן אחים; כי ישראל הם אחים בתולדה, שהם אומה אחת, יש להם אב אחד; ועוד, קיבלו תורה אחת בהר סיני... ולפיכך.... ה-ד' וה-ה' במילת 'צדקה', שהם אחים [=אותיות סמוכות, ברמת היחידוֹת בגימטריה], כנגד מה שישראל אחים בתולדה [=אחווה ביולוגית]... רק שיש עוד מעלה, שהם אחים בתורה [=אחווה אידיאולוגית]. ולכך במילת 'צדקה' ה-צ' וה-ק' שהם אחים במספר עשרות [=אותיות סמוכות ברמת העשרות, שהיא גבוהה יותר]... לכך יש לך לתת צדקה לאחיך". על גבי קומת הגוף [הביולוגית] וקומת הרוח [האידיאולוגית] ישנה גם רמה נשמתית, בהיותנו עמו של הקב"ה.

עיקרון זה יוצר גישה אחרת כלפי מצוות צדקה. בתרבות המערבית-נוצרית, המניע לסייע לזולת הוא רחמנות מתנשאת שנובעת מן המסכנות של העני. הרש"ר הירש, בפירושו לספר דברים (טו, ח, בהערת שוליים), עומד על כך שבכל השפות האירופאיות, משמעות המילה 'צדקה' היא 'מתת חסד'. במשמעות הזאת של הסיוע הניתן לעניים מונחת רמה גבוהה של השפלה. התפיסה הסוציאליסטית ניסתה לתקן את העיוות הזה בכך שביססה את הסיוע על ערך השוויון, כשהיא אומרת: "צדק ולא צדקה". אם הסיוע הוא 'זכות' של העני, לא אמורה להיות שום השפלה בקבלתו. בכך נוצר עיוות הפוך, כאשר אין שום רתיעה מוסרית מלהתפרנס בקביעות מיגיע כפיהם של אחרים. גם כאן התורה לא יוצרת "משהו באמצע", אלא תפיסה מקורית לגמרי. הרמב"ם (מו"נ ג, נג) מסביר שה'צדקה' היא לא חסד גמור ולא משפט גמור, אלא מצב ביניים, שתופס את הזולת כ'ראוי לטוב'. על פי הבנה זו, המניע להעניק את הטוב הזה לעני נובע מתודעה חזקה של אחווה כלפיו (הרחבה של רעיון זה – בספר 'שיח הראוּיוּת', בהוצאת מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית). כאשר המניע לנתינה הוא תודעה של אחווה, נוצר איזון: אומנם העני לא מרגיש בנוח להתפרנס מיגיע כפיו של הזולת, אולם גם אינו מרגיש מושפל כאשר אחיו נחלץ לעזרתו, במיוחד כאשר הנתינה נעשית ברגישות כ'מתן בסתר'.

ערך האחווה לא נשאר במעגל הלאומי, ולפעמים הוא מתפשט הלאה. מצוות צדקה נוהגת גם כלפי 'גר תושב' שנמצא במעגל האחווה היותר רחב, מאחר שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח. וכך נאמר בתורה (ויקרא כה, לה): "והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך". רמה נוספת של מחויבות ישנה גם כלפי גויים גמורים, מפני 'דרכי שלום' (גיטין סא, א), שלדעת הרמב"ם זהו ערך ולא שיקול תועלתני.

"כלכלת אחווה"

על פי העיקרון הזה, שהתשתית של רוב המצוות החברתיות הוא ערך האחווה, נוכל להבין מצוות חברתיות רבות, שכתוב בהן 'אחיך', 'בעמך', 'עמיתך' או 'רעך' וחז"ל מלמדים אותנו שלפחות ברמה העקרונית הן נוהגות רק בין יהודים (אף שבתנאים מסוימים התחולה שלהן רחבה יותר), בהשוואה למצוות אחרות שנוהגות גם כלפי גויים. על בסיס זה טבע איש הכלכלה מייקל אייזנברג, בסדרת הספרים 'עץ החיים והכסף', את המונח היהודי המקורי: "כלכלת אחווה".

נביא דוגמה אחת. איסור 'אונאה' אינו נוהג כלפי גוי, כפי שנאמר בתורה (ויקרא כה, יד): "אל תונו איש את אחיו". אולם יש להדגיש: 'אונאה' בהלכה היא לא מילה זהה ל'הונאה' בעברית המודרנית. 'הונאה' – שפירושה הוא רמאות – אסורה גם כלפי מי שאינו יהודי, ואפילו גניבת דעת אסורה כלפיו (חולין צד, א). 'אונאה' היא מכירה במחיר גבוה מן המקובל; והדבר אסור למרות שהקונה מוכן לקנות את המוצר הזה במחיר שנדרש ממנו. זה לא רמאות ולא גזל. מדוע התורה אוסרת את זה? מפני שאחים לא אמורים להתנהג כך זה לזה. ואילו כאשר מדובר במי שאין ביניהם יחסי אחווה, הדבר מותר כל זמן שאין בזה הטעיה מכוונת.

מכאן אפשר לתת קריאת כיוון בתשובה לשאלה לא פשוטה. מהו הקריטריון ההלכתי ל'שכר הוגן'? בהגות העולמית ניתנו על כך תשובות רבות. ההלכה לא נותנת הגדרה מפורשת משלה. היא רק אוסרת לשלם לפועל שכר נמוך משמעותית מן המקובל באותו הזמן באותו סוג עבודה, אף שבדיעבד לא ניתן לתבוע פיצוי על כך (עי' פת"ש חו"מ סי' רכז ס"ק כא). אולם בכלכלה המודרנית, הקריטריון הזה לא נותן תשובה מספקת. בקרב עובדים חסרי השכלה השכר המקובל הוא מאוד נמוך, ויש פערי שכר עצומים בינם לבין עובדים בכירים. מה שיכול לתת לנו אמת מידה לשכר ראוי הוא מושג האחווה. אילו אותו עובד היה אחיך הביולוגי, או לפחות, בן דוד שני שלך, כמה היית מוכן לשלם לו? עכשיו תתאר לעצמך שכל העובדים, הספקים והלקוחות שלך הם 'אחים' שלך ברמה מוחשית מסוימת, ותקבע את שיעור הרווח שלך ואת השכר שלהם בהתאם לכך.