משפט האישה, העבד והנוכרי
המאמר עוסק בשאלת השוני בין זכויותיהם של הגבר והאישה בהלכה היהודית. אם מטרתו של הדיון המשפטי היא מימוש זכויותיו של האדם, אכן נדרש שוויון מלא בין כולם. אבל נקודת המוצא של התורה היא שונה לחלוטין.
סקירת מאמרו של הרב ד"ר יצחק ברויאר (הרב עזריאל אריאל)
החשיבה המשפטית המודרנית נסמכת במידה רבה על שני מושגי יסוד: "זכויות האדם" ו"השוויון בפני החוק". שני מושגים אלו מאתגרים את המחשבה היהודית כאשר הם מערערים על שורה של הבחנות שקיימות ביהדות בין קבוצות שונות, הבחנות הבאות לידי ביטוי בסדרה של שלוש ברכות מתוך ברכות השחר: ברכת "שלא עשני גוי" – המבחינה בין יהודי לנוכרי, ברכת "שלא עשני עבד" – המבחינה בין עבד לבן חורין (בתקופה בה נהגה עבדות בישראל ובעולם), וברכת "שלא עשני אישה" המבחינה בין גבר לבין אישה.
אחד החלוצים להתמודדות מעמיקה עם אתגר זה הוא הרב ד"ר יצחק ברויאר, שחי בשנים תרמ"ג-תש"ו, שהיה מחשובי הוגי הדעות של יהדות גרמניה בין מלחמות העולם והיה פעיל מרכזי במפלגת 'אגודות ישראל' ובהסתדרות 'פועלי אגודת ישראל'. ברויאר הקדיש לנושא זה מאמר מכונן בשם "משפט האישה, העבד והנוכרי", שנדפס בספרו "ציוני דרך", ולאחר מכן בספר "מוריה", בהוצאת מוסד הרב קוק (תשמ"ב).
המאמר פותח בשאלת השוני בין זכויותיהם של הגבר והאישה בהלכה היהודית. הוא מסביר שאכן, אם מטרתו של הדיון המשפטי היא מימוש זכויותיו של האדם, אכן נדרש שוויון מלא בין כולם. אבל נקודת המוצא של התורה היא שונה לחלוטין. וכך הוא כותב:
כל עוד המשפט הוא מין חלוקה של כוח שלטון... ייתכן שחלוקה בלתי שווה של כוח שלטון זה תהיה מנוגדת למוסר... אבל משפט התורה אינו אלא חלוקת העול של חובות ומצוות... חלוקה שלפיה מקבל אחד מידה גדולה יותר של מצוות וחובות מאשר רעהו...
העמדת מרכז הכובד על קיום החובות, יוצר מהלך מחשבה אחר לחלוטין:
אי השוויון בחלוקת עול המצוות הוא עיקרון השולט במערכת המשפט הישראלי. אנו רואים אותו פועל את פעולתו לא רק ביחסי איש ואישה.... ישראל ועמים, אלא גם בחלוקה המשולשת של עם ישראל לכוהנים, לוויים וישראלים, בבחירת הבכורים ועוד. כל המקרים האלה, לא חלוקה של כוח-שלטון מבוצע בהם ולא השלמה בין אינטרסים מנוגדים, אלא חוק המוסר הוא החותר כאן לקראת התגלמות שלמה והולכת בתחומי התפקידים השונים זה מזה והממלאים ומשלימים זה את זה.
ובאם זכויותיו של אדם אינן נובעות מעצם קיומו עלי אדמות, אלא נגזרות מחובותיו, הרי שהשוני בתוכן ובהיקף של החובות משפיע בצדק על התוכן וההיקף של הזכויות.
אולם ההבדל בין התפיסה היהודית, המעמידה במרכז את חובותיו של האדם לבין "שיח הזכויות" לא נותר במגרש הכמותי, ואף לא האיכותי. ההבדל ביניהם הוא מהותי. "שיח הזכויות" הוא הטרונומי במהותו. זכותו של הזולת היא חיצונית לאדם הנדרש לכבד אותה. היא כופה את עצמה עליו מבחוץ. אילו הזולת לא היה קיים בעולם ברגע זה, ואילו לא הייתה לו זכות מוכרת, לא היה נדרש דבר מאיש כלפיו. משמעות הדבר היא ש"שיח הזכויות" אינו מבקש לעצב את אישיותו האוטונומית של האדם, ואף אינו מתיימר לקבוע מהו אדם טוב ואינו תובע מאיש להיות אדם טוב. בעיניו, אין כל משמעות למניעיו הפנימיים של הנותן, ובלבד שבפועל יכובדו זכויותיו המשפטיות של המקבל. על כך כותב ברויאר בחריפות:
כוח הכפייה של החוק הוא זה הקושר את הבעל לאשתו, המאלץ את ההורים לפרנס את ילדיהם והמחייב את התובע לנהוג כבוד באישיותו של הנתבע. עד לחדרי חדרים של חיי המשפחה חודר כוח הכפייה החילוני של המשפט, ומקום שאהבה ומסירות בין בעל ואשתו יכלו בבחירה חופשית לנטוע גן עדן בחייהם, בשלים וניזונים מכוח הכפייה של החוק פירות הקלוקל של סמכויות משפטיות המגודרות יפה כל כך.
המחיר של עמדה זו הוא כבד ביותר, בהיותה מוותרת לחלוטין על תיקונו המוסרי של האדם ועוקרת מכול וכול את האוטונומיה המוסרית שלו. ומכאן נובעת התוצאה:
...הכרח היה למשפט המודרני להיפרד מעל המוסר האוטונומי. המוסר האוטונומי דורש ממני שמעשיי יהיו 'טובים', אבל עושה אני מעשים 'טובים' רק כשהרצון המניע אותי לעשותם הוא רצון 'טוב'. והמשפט דורש ממני, לא שאעשה מעשים 'טובים', אלא שהמעשים יהיו 'נכונים מבחינת החוק'... הציות למשפט כשהיא לעצמה אינה מעלה ואינה מורידה מבחינה מוסרית.
כבר אז זיהה ברויאר את הסכנה הגנוזה ב"משפטיזציה" של החיים, הבוחנת כל שאלה מוסרית רק מנקודת המבט המשפטית החיצונית ואינה מותירה מקום למניעים מוסריים הנובעים מתוך אישיותו של האדם פנימה, דהיינו: המידות הטובות. ומאחר שכתב את המאמר עוד לפני השואה, לא יכול היה לצפות את המסקנה הנוראה שעשה הצורר הגרמני אדולף אייכמן ימ"ש, שאם המוסר מתמצה בקיום החוק, הרי שחובתו היתה לקיים את הציווי של הפיהרר ללא עוררין...
לקריאת המאמר המלא:
