בין גברים לנשים במגילת אסתר
בראשית דבריי, ברצוני לתבוע את עלבונו של ניקולא שובין. שובין, היה פטריוט צרפתי, חייל נאמן בצבא נפולאון, אשר שמו הוא המקור למושג 'שוביניזם', ככינוי ללאומנות גסה. מאז הופעת הפמיניזם משמש המושג 'שוביניזם' לתיאור יחס מזלזל של גברים כלפי נשים. אולם דומה כי מישהו אחר ראוי לכך שתואר מפוקפק זה ייגזר משמו, והוא מיודענו, המלך אחשוורוש. תופעה מבישה זו, של החפצת נשים, דינה שתיקרא על שמו: 'אחשוורושיזם"...
א. ושתי
החפצת נשים והפיכתן לכלי שרת לסיפוקם של הגברים עוברת לאורכה של מגילת אסתר. המלך, כטוב לבו ביין, מבקש להראות לכל שריו ועבדיו את גופה היפה של ושתי, המוזמנת לבוא אל בין הגברים השיכורים ולהציג את עצמה לראווה בפניהם בביגוד "הולם" כאילו היתה בתחרות מלכת היופי.
ושתי לא הסכימה לשמש כ'חפץ ראווה' בפני כל העם. אחשוורוש מתמלא חימה וקצף, ומביא את דינה בפני "החכמים יודעי העתים". אולם אלה, במקום לסגור את האירוע בטיפול נקודתי, נותנים את הבמה לממוכן. הוא, מצדו, מבקש לפתור את הבעיה הנקודתית בגישה מערכתית המכוונת לתיקון עולם, והופך את התקלה המקומית להכרזה על 'מלחמת מגדר':
לֹ֤א עַל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה כִּ֤י עַל־כָּל־הַשָּׂרִים֙ וְעַל־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ.
ולפתחנו ממשמש 'מדרון חלקלק' מאין כמוהו:
וְֽהַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה תֹּאמַ֣רְנָה׀ שָׂר֣וֹת פָּֽרַס־וּמָדַ֗י אֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה לְכֹ֖ל שָׂרֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ, וּכְדַ֖י בִּזָּי֥וֹן וָקָֽצֶף.
אבחנתו של ממוכן, יותר מקורטוב של אמת היה בה. הכתוב עצמו שולח לנו רמז דק באשר למוטיבציה של ושתי. היא לא עשתה את המשתה כ'אשת אחשוורוש' אלא כ'ושתי מלכה' – כאישה הדורשת שוויון לנשים. ומשתה הנשים שלה נעשה 'גם' – ולעומת משתה אחשוורוש. על כן יש להיענות ל'הכרזת המלחמה' בכל העוצמה האפשרית, עד כדי הוצאה להורג של המלכה הסוררת. ואז יילמד הלקח בכל מקום ואתר:
וְכָל־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ לְבַעְלֵיהֶ֔ן לְמִגָּד֖וֹל וְעַד־קָטָֽן.
ואכן נחל עם הגברים ניצחון במלחמתו בעם הנשים:
וַיַּ֥עַשׂ הַמֶּ֖לֶךְ כִּדְבַ֥ר מְמוּכָֽן. וַיִּשְׁלַ֤ח סְפָרִים֙ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֔לֶךְ... לִהְי֤וֹת כָּל־אִישׁ֙ שֹׂרֵ֣ר בְּבֵית֔וֹ וּמְדַבֵּ֖ר כִּלְשׁ֥וֹן עַמּֽוֹ.
ב. נערות טובות מראה
אחשוורוש סילק את ושתי, אולם נותר בודד. אולם מהו הפיתרון שלו? לחפש אישה אתה יוכל לכרות ברית נצח ולחיות באהבה ואחווה? הרי 'מלחמת המגדר' עליה הכריז לא תאפשר לו ליצור חברות עמוקה עם אישה שתהיה לו לבת ברית נאמנה! את החלל הריק ממלאים "נערי המלך", המציעים לאסוף "נערות בתולות טובות מראה" בידי הפקידות הממלכתית ולאפשר למלך לבחור, מתוך ניסיון אישי, את היפה והטובה בעיניו. נכון. זה לא נראה יפה שהמלך הוא צרכן זנות, ולכן נותנים לזה 'שם מכובס' – איתור מלכה. הכול מסודר. הכול חוקי.
ואף לאחר שמצא אחשוורוש את "אהבת חייו", את אסתר, הוא לא זונח את עיסוקיו עם בנות הממלכה והוא 'מקבץ בתולות שנית'.
ובאם סברנו כי למד אותו 'מלך זקן וכסיל' לקח מפגיעתו באשתו הראשונה, הרי שגם אשתו הנוכחית חיה בצל איום מתמיד על חייה עם תעז להוציא אל הפועל איזשהו רצון משלה, שלא על פי גחמת הגבר המושל בכיפה, ואף אסתר היתה מאוימת בכך שאם תבוא אל המלך מבלי להיקרא, אחת דתה להמית...
ג. אסתר
בין כל אותן נערות מנוצלות, רק אחת היתה, שאף אם מוכרחת היתה להשלים עם לקיחתה אל בית המלך, לבה לא נכנע לאותה תפיסת עולם מושחתת. עמדתה ניכרת במילים החוזרות: "ותילקח אסתר" – בהבלטה כי זה היה שלא מרצונה. על כן "לא ביקשה דבר", שלא לתת למלך שום סיבה לחשוק בה, ואף מעזה להסתיר מפניו את מולדתה ואת עמה.
מאין שואבת אסתר את הכוח לעמוד מול הגבריות הדורסנית של אחשוורוש? אישיות אינדיבידואלית היתה גם לכל אחת ואחת מן האחרות. לכל אחת מהן היו גם שם וגם פנים (יפות) משלה. אולם כולן היו שייכות למעגל זהות אחד ויחיד: נשיותן. אסתר, לעומת זאת, יש לה מעגל זהות אחר. את אביה ואת אימה לא הכירה, אבל היתה לה תודעה עמוקה של שייכות למשפחתה. היא לא סתם 'אסתר', אלא "בת אביחיל, דוד מרדכי". ולא רק שורשים יש לה בעבר, אלא גם מעגל שייכות איתן בהווה – מעגל אליו נקשרה בעבותות של אומנה, אמון ואמונה:
וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם... וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת.
וחז"ל דורשים כי לא 'בתו' היתה אלא 'ביתו' ואשת בריתו; ברית אשר לא נפגמה גם כאשר נלקחה אסתר אל בית המלך.
לא רק מעגל שייכות משפחתי היה לה לאסתר, כי אם גם מעגל שייכות לאומי: עם ומולדת. ואף שגדלה בנכר ואף לא חיה בקרב עמה, אשר היה "מפוזר ומפורד בין העמים" – לא פגעה מציאות עגומה זו בשייכות העמוקה שלה לשני מעגלי זהות אלו. לכן, 'טיעון המחץ' של מרדכי, בו הוא משכנע אותה ללכת אל אחשוורוש תוך סיכון אישי רב, הוא השייכות הלאומית, ממנה לא ניתן להימלט:
אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִֽים. כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִישִׁי֘ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ.
ועל כן, יש לפעול מתוך תודעה של שליחות ואחריות לאומית:
וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת?
מי שיש לו זהות, ואינו נבלע בהמון הקוסמופוליטי המרכיב את האימפריה הפרסית-מדית, מסוגל לפתח כוח עמידה מול העריצות. מאבקה של אסתר אינו על מעמד הנשים אלא על מעמד היהודים. עצמאותה של אסתר, לא מכוח שייכותה המגדרית באה לה, אלא מכוח שייכותה המשפחתית והלאומית הייחודית, ותודעת האחריות שלה הנובעת מכך. את זה שואבת אסתר ממורשת בית מרדכי, אשר כל הופעתו משדרת קבל עם ועולם את זהותו ואת השתייכותו הלאומית: "מרדכי היהודי".
ניתן היה לחשוב כאילו קרועה היתה אסתר בין שני גברים השולטים בחייה; אולם המשך המגילה חושף בפנינו אישיות שיש לה עמדה משלה אשר לא נמנעת מלהתעמת עם כל אחד משני הגברים הללו. עם מרדכי היא מתווכחת בעוז בשאלה אם לבוא אל המלך, ולא נוטלת על עצמה את המשימה אלא מתוך שכנוע עמוק. ואילו על אחשוורוש מפעילה היא מניפולציות רבות – תוך שימוש בכל קסמיה הנשיים – עד אשר הביאה לתלייתו של המן ולביטול גזירתו. ומכאן שצייתנותה למרדכי, לא ממקום של כניעה לכוחו הגברי היא באה, אלא מתוך אמון עמוק בדרכו.
ד. זרש
עוד אישה היתה במגילה, אשר גם אצלה תפסה השייכות המשפחתית והלאומית מקום מרכזי. גם המן, כמו מרדכי, הוא 'בעל ייחוס' המתייחס אל אביו, המדתא, ואל משפחת 'האגגי' בת עמלק. כחלק מאותה שייכות למשפחתו, ניתן לראות גם את מערכת היחסים שלו עם אשתו – שיש בה חברות ונאמנות, שיתוף והתייעצות. ובעוד שמי שהיו 'אוהביו' בעת גדולתו הפכו ל'חכמיו' בעת נפילתו, הרי שזרש נותרת כשהייתה – "זרש אשתו", גם בטוב וגם ברע.
משפחתו של המן היא שותפה מלאה לדרכו. המן לא רק יונק את שנאת ישראל שלו מן הסבא רבה, אגג, אלא גם מעביר אותה לעשרת בניו, הנופלים בי"ג באדר ונתלים כאביהם על העץ. מי שהמעגל המשפחתי והלאומי הם המרכיבים את זהותו ואת תחושת השייכות שלו, רואה בעיניים אלו גם את יריבו, מרדכי היהודי, אשר התנהגותו ואישיותו מייצגות את העם היהודי כולו.
זרש, כאסתר, אינה פועלת כאישה במאבק המגדרי שבין נשים לגברים. היא פועלת יד ביד עם בני משפחתה ועמה במאבק הלאומי כנגד העם השנוא עליהם.
ה. אחשוורוש
אחשוורוש, כאמור, שרוי עמוק בתוך המאבק הבין מגדרי. אין לו זהות משפחתית משלו – לא למשפחת המוצא שלו ולא לזוגיות שלו, שלא היתה אלא כיחסי הרוכב עם סוסו המלכותי. גם זהות לאומית אין לו. לא ידוע אם מבני פרס היה או מבני מדי. הוא המלך הראשון אשר ממלכתו היא מראשיתה דו-לאומית וחסרת זהות ברורה משל עצמה. לכן לא חיפש אישה דווקא מבנות עמו שלו, ויכולה היתה לבוא מכל עם אשר יהיה. אין שום משמעות לאישיותה ולמטען התרבותי שהיא מביאה אתה ואותו תעביר ליורש העצר. מה שחשוב הוא רק נשיותה מושכת העין ומשובבת הלב.
כחלק מאותה תפיסה, יוצר הוא אימפריה העשויה ערב-רב חסר צורה לאומית ונושא בליל של כתבים ולשונות, אשר מתגבשת סביב שני דברים: נהנהתנות חסרת רסן, ו'דת המלכות'.
רק עם אחד יוצא מכלל זה, ומתעקש לשמר את זהותו הדתית העצמאית:
יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים...
על כן מסכים אחשוורוש לבקשה לאבדם. זהות לאומית נפרדת שיש בה תוכן של ממש מסכנת את הסדר העולמי החדש בו אין משפחה ואין אומה, וכל המאבקים הם בין מגדרים או בין מגזרים, כסיסמתו של קרל מרכס: "פועלי כל הארצות – התאחדו", למאבק בבעלי ההון המנצלים אתכם.
ו. מגילת אסתר
במשתה השני ולאחריו מגלה אחשוורוש את אסתר כאישה דעתנית ומובילה; אולם הוא לא מגיב אליה כפי שהגיב אל ושתי. מדוע? מפני שמאבקה של אסתר היה למען משפחתה ועמה – עמם קשרה את גורלה בקשר עמוק של ברית גורל וייעוד, ולא למען המגדר הנשי – דבר שהיה מאיים על אחשוורוש.
ניתן להניח שאסתר כאבה מאוד את כאבן של חברותיה מן ההרמון המלכותי. אולם היא לא ניסתה לתקן את העולם על ידי מאבק מגדרי נגדי. דרכה היא אחרת: הצבת חלופה הולמת לתפיסת מלחמת המגדרים. וזאת על ידי טיפוח חברת הברית, בה שותפים גברים ונשים כאחד, המתגבשים סביב אחריותם לייעוד המשותף. אסתר לא רצתה לקבל מעמד מכוח נשיותה אלא מכוח אישיותה, לא מכוח שייכותה המגדרית אלא מכוח התפקיד שהיא ממלאת בשליחותם של מעגלי השייכות הטבעיים שלה – עמה ומשפחתה. חברת הברית לא תאפשר יחסי ניצול והחפצה כלפי חבריה או חברותיה. שהרי,
כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם קדושים, וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם.
תיקון העולם יבוא דווקא על ידי ישועתו של עם ישראל:
וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם.
האגרות החלופיות אשר מוציאים מרדכי ואסתר מגבשים את האומה בכללה, "להיקהל ולעמוד על נפשם". לאחר הניצחון, עדיין כל יהודי ויהודי שמח לבדו, אולם בחשיבה לקראת העתיד, משתכלל צביונו של היום, וכולל בתוכו גם "מִשְׁל֥וֹחַ מָנ֖וֹת אִ֥ישׁ לְרֵעֵֽהוּ", המוציא את השמחה מן המרחב הפרטי אל מרחב הברית והאחווה הלאומית. או אז, שולח מרדכי איגרת, ובה מצרף הוא מכניס למעגל השמחה המשותפת גם את הפריפריה החברתית, על ידי "מַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיוֹנִֽים". כתוצאה מכך מתחזקת עוד יותר תודעת הברית הלאומית, כברית ייעוד הפונה אל הנצח, וכוללת בתוכה גם את המצטרפים וגם את הדורות הבאים. משום כך נושא חג הפורים אופי ציבורי בכל מעגלי השייכות האפשריים – המשפחה, הקהילה, המדינה והאומה בכללה על כל דורותיה:
וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַעֲשִׂ֜ים בְּכָל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם.
אסתר, זו שבתחילת הדרך נתפסה כקרועה בין שני גברים, מתגלה כאישיות דעתנית, יוזמת ומובילה. אולם היא לא עושה זאת כדי לתת ייצוג לבנות ישראל בזיכרון ההיסטורי ובמעגל השנה, אלא כדי לממש את אותה שליחות שלקחה על עצמה מכוח שייכותה המשפחתית והלאומית:
וַ֠תִּכְתֹּב אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה בַת אֲבִיחַ֛יִל וּמָרְדֳּכַ֥י הַיְּהוּדִ֖י אֶת־כָּל־תֹּ֑קֶף לְקַיֵּ֗ם אֵ֣ת אִגֶּ֧רֶת הַפּוּרִ֛ים הַזֹּ֖את הַשֵּׁנִֽית.
בהנחלתה של חלופה רעיונית זו מסתיימת המגילה:
כִּ֣י׀ מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֗י... גָדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְרָצ֖וּי לְרֹ֣ב אֶחָ֑יו דֹּרֵ֥שׁ טוֹב֙ לְעַמּ֔וֹ וְדֹבֵ֥ר שָׁל֖וֹם לְכָל זַרְעֽוֹ.
לא נשיותה, אלא אישיותה המיוחדת היא שהביאה אותה למקום מרכזי בתודעה הלאומית לדורות, במגילה הנקראת על שמה: מגילת אסתר.
