הוצאת ילדים בסיכון מחזקת הוריהם

על הדילמות הכבדות בנושא טיפול בילדים בסיכון

הרב עזריאל אריאל

רקע

אחת הדילמות הכבדות שאתן מתמודדות רשויות הרווחה במדינת ישראל היא הטיפול בילדים בסיכון. הסיכון יכול להיות לחייהם של הילדים, לבריאותם הגופנית או לבריאותם הנפשית. גורמי הסיכון יכולים להיות הזנחה חריפה או פגיעה של ההורים עצמם בילדיהם – רצח, אלימות קשה או פגיעה מינית וכדו'.

בידי הרשויות מגוון רחב של דרכי התערבות. במקרה הטוב, דרך ההתערבות נבחרת בהסכמת ההורים או אחד מהם. אולם ישנם מקרים בהם אין שיתוף פעולה מצד ההורים, ועל הרשויות לבחור בעצמן את דרך ההתערבות המתאימה, הנעשית על פי 'חוק הנוער (טיפול והשגחה)', תוך שותפות ובקרה של בית המשפט[1]. ההתערבות יכולה להיות מינורית, באופן שכמעט אינו נוטל מן ההורים את תפקידיהם וסמכויותיהם כלפי ילדיהם, ובמקרים קיצוניים, שבשנים האחרונות הם נדירים ביותר, מגיעים הדברים עד כדי הוצאת הילדים מרשות הוריהם ומסירתם לאימוץ, על פי 'חוק האימוץ'. במקרים מתונים יותר, מתבצעת הוצאה חוץ ביתית לזמן מוגבל, תוך שמירת קשר עם ההורים באופן בו לא יהיה סיכון לילדים.

בדברים הבאים נעסוק בעיקר במקרה הקיצוני (והנדיר) של הוצאת ילד לאימוץ, ודרך זה יתבררו עקרונות היכולים לשפוך אור גם על חלק מפתרונות הביניים.

אנשי המקצוע – המטפלים בילדים בסיכון – מתלבטים בשאלות מוסריות קשות מאוד, הנובעות מן המורכבות הרבה של הבעיות מחד גיסא, ומהעדר מובנה של ודאות, הן ביחס לנתונים והן ביחס להערכת הסיכויים להצלחת ההתערבות מחד, והסיכון לילד מאידך. הקושי גובר בשל המחיר הגבוה שיש לכל טעות: השארת הילד ברשות הוריו עלולה לאפשר פגיעה בלתי הפיכה בו, ואילו הוצאת הילד מרשות הוריו עלולה גם היא לגרום נזק קשה – הן לילד עצמו (=סוג של יתמות וחוויית נטישה), הן להורים (=חוויה של שכול בחיים), הן לאחרים (=רתיעה של משפחות מקשר נחוץ עם שירותי הרווחה) והן לחברה כולה (=מסר סמוי שהאחריות לשלומו של הילד אינה בידי הוריו אלא בידי המדינה).

השאלות המרכזיות

השאלות שיש לדון בהן, אמנם מעוגנות בהלכה, אולם הן חורגות מן המישור ההלכתי אל המישור של 'מוסר היהדות', אותו מבטאת ההלכה. ועל כן יש לראותן יותר כשאלות מוסריות מאשר שאלות הלכתיות-פורמליות:

*   איך ההלכה היהודית מתייחסת לזכויות ההורים על ילדיהם?

*   מהי מידת האחריות שיש להורים על ילדיהם על פי ההלכה?

*   מהו היחס שבין זכותה ואחריותה של המדינה או החברה, לבין זכויותיהם ואחריותם של ההורים?

*   האם יש לחברה (מדינה או קהילה) סמכות להוציא ילדים מחזקתם של הוריהם, או שהדבר אינו בסמכותה, ובמסירת ילד לאימוץ בלי הסכמת ההורים יש משום 'גניבת נפשות'?

*   מהי עוצמת הסכנה ומהי רמת הוודאות לסיכון כלפי הילד, המחייבת או מצדיקה התערבות של הסביבה?

עקרונות תורניים[2]

*   הורות לא ניתנת להפקעה – לא לדיני עריות, לא להלכות כיבוד הורים ומוראם (=אחריות הילדים), לא למצוות החינוך (=אחריות ההורים) ולא לדיני ירושה[3]. הרשויות יכולות להחליט על המסגרת בה ישהה הילד, אבל לא על עצם הזיקה שבינו לבין משפחתו הביולוגית.

*   אמנם מצאנו בהלכה שיש להורים זכויות בילדיהם[4], ואף זכות לממש את ההורות שלהם[5] בכפוף לשיקולים של טובת הילדים[6], הן מן ההיבט הנפשי והן מן ההיבט החינוכי[7]; אולם זכויות אלו הן בעיקר סמכויות[8], שנועדו לממש את האחריות שיש להורים על ילדיהם[9]. אין בהם בעלות ממונית[10], ואף לא 'טובת הנאה', הנותנת מקום להתנהגות פוגענית[11]. אחריות זו היא לחינוכם[12], לפרנסתם[13], להגנתם[14] ועוד[15].

*   תפקידו המרכזי של הממסד הוא לטפח את ההורות ולהעצים אותה[16]. מתוך כך, כמעט ולא מצאנו מקום בו הממסד אמור להתערב במישרין בגידולם או בחינוכם של ילדים בידי הוריהם[17]; ואף ההתערבות להגנה על חיי הילדים מוגבלת[18]. אולם מצאנו אחריות לספק להורים את האפשרות לחנך את ילדיהם[19], ואף לאכוף עליהם לממש את אחריותם החינוכית[20] והכלכלית[21]. מתוך כך עולה שאין לממסד סמכויות מיוחדות באשר לילדים הנמצאים בחזקת הוריהם.

*   מצוות התורה: "לא תעמוד על דם רעך" ודין 'רודף', מחייבים להתגייס להצלתו של מי שנתון בסכנה. הדברים אמורים לא רק בסכנה לחייו, אלא גם בסכנה לבריאותו הגופנית[22] ובסיכון לבריאותו הנפשית והמוסרית[23], ואף בסכנה לרכושו[24]. חובה זו חלה על כל אדם ולאו דווקא על הממסד[25]. ומכאן נובעת 'חובת הדיווח' בכל מקרה בו מתעורר חשש לסיכון לילד[26]. אחריותו של הממסד להתערב במקרה של ילד בסיכון לא נובעת מריבונותו אלא מכך שלרשותו עומדים אמצעים שאינם נמצאים ברשותו של הפרט[27]. ומכאן תשתית לדרישה העולה בקרב אנשי מקצוע, להגביל את חדירת המדינה לרשות הפרט, שלא תהיה כעין תסמונת 'האח הגדול'[28].

*   הוצאת ילד מחזקתם של הוריו נוגדת את הטבע האנושי ויש בה נזק נפשי גדול לילד ולמשפחתו[29]. על כן, אף שבהלכות שבת או יום הכיפורים, למשל, די בחשש רחוק של פיקוח נפש כדי להתיר מלאכה, כאן נדרשת רמה גבוהה יותר של סכנה ומידה רבה יותר של ודאות כדי להצדיק את ההתערבות הזאת[30]. לא נכון לקבוע שעדיף להסתכן ב-10 הרחקות מיותרות מאשר בפגיעה אחת, מתוך תפיסה שיש לעשות הכול (כפשוטו) כדי למנוע כל מקרה של פגיעה בילדים בידי הוריהם.

*   המימוש של מצוות "לא תעמוד על דם רעך" לא תלוי בקיומן של ראיות קבילות בבית משפט, אלא בוודאות הסובייקטיבית-אינטואיטיבית של המציל[31]. אופי ההתערבות צריך להביא בחשבון את מכלול הנתונים וההיבטים הרלוונטיים[32]: מידת הוודאות בעובדות, הערכת הסיכון והמיידיות שלו, מחיר הפעולה (לילד, להוריו ולחברה), מחיר הטעות ומרחב הפתרונות האפשריים[33].

*   בתוך מערכת השיקולים יש להביא בחשבון את האמונה בכוחה של תשובה, ואף ביכולתו של הורה פוגע לתקן את דרכיו[34].

המלצות

*   הסוגיא הראשונה שיש לעסוק בה, היא חיזוקם של אותם מוסדות חברתיים ושל אותם ערכים שבכוחם לצמצם את תופעת הילדים בסיכון ולהרחיב את סל הפתרונות. 

המציאות מראה לנו פרדוכס, כאשר דווקא בעידן בו יש יותר ויותר חוקים ואמנות המגינים על זכויות הילד, נפגעים יותר ילדים בידי הוריהם או סובלים מהזנחה חמורה. המסקנה הנובעת מכך היא שינוי תודעתי, משיח המדגיש בעיקר את הזכויות לשיח המדגיש הרבה יותר את האחריות. ובכך להעצים את תודעת האחריות של ההורים על ילדיהם, תודעה שלא תתן מקום להזנחה או להתעללות.

עוד דבר שעולה מהכרת המציאות הוא, שמצבים של ילדים בסיכון שכיחים יותר במקומות בהם נפגעה יציבותה של המשפחה, ועוד יותר, בקרב יחידות 'חד-הוריות' (שהתרבות המודרנית מעדיפה להכיר בהן כ'משפחות חד-הוריות'). על כן, חלק מרכזי מן הפיתרון הוא חיזוק של ערכי המשפחה!!! יש ליצור אווירה תרבותית שונה, המחזקת את את התא המשפחתי – את שמירת הברית הזוגית בין ההורים, את הנוכחות ההורית, את הסמכות ההורית, ובעיקר – האחריות ההורית. יש להקצות משאבים תקציביים וכוח אדם שיעסקו בכך באופן פעיל – במערכת החינוך, בתהליך הרישום לנישואין, במחלקות התרבות העירוניות, במחלקות הרווחה ועוד. יש להרבות בהדרכת זוגות נישאים ובהנחיית הורים, כדי לחזק את יכולתו של התא המשפחתי לעמוד באתגר הגדול של גידול הילדים וחינוכם.

מוסד נוסף שיש לחזק אותו הוא הקהילה – הן הקהילה הגיאוגרפית, שהיא סביבת המגורים של המשפחה, והן הקהילה הגיניאולוגית – המשפחה הרחבה[35]. שני גופים אלו, החולקים עם ההורים תרבות דומה, ומקיימים אתם מערך מסועף של קשרים בלתי פורמליים, יכולים להתערב ולסייע בהגנה על ילדים בסיכון בדרכים המייתרים את הדילמות הקיצוניות.

*   העמדה המקובלת כיום בשירותי הרווחה, לקיים תהליך של 'ועדת תכנון טיפול' לפני כל החלטה הנוגעת לילדים בסיכון, עולה בקנה אחד עם הדרישה ההלכתית לבחון את הנושא מכל ההיבטים הרלוונטיים שלו, ולוודא ככל האפשר את הערכת הסכנה, שלא תהיה תלויה בנקודת מבט סובייקטיבית של אדם אחד[36].

*   בכל התלבטות, נכון להעדיף פתרונות המעצימים את סמכותם ואחריותם של ההורים על פני פתרונות הפוגעים בהם. עדיף לנקוט סנקציות כלפי הורים בשעה שהילדים ברשותם מאשר לטפל בילדים במקומם או להוציא את הילדים מחזקתם[37]. כמו כן יש להימנע מלהשתמש באיום בהוצאת הילדים, בהיותו מעביר מסר כי למדינה ישנה 'אחריות על' כלפי הילדים, ובכך נפגעת אחריות ההורים לטווח ארוך. ואף נדרש לנקוט באמצעי הסברה כדי שאיום כזה לא יהיה "באוויר" או באווירה.

*   כחלק מן ההבנה שיש לתפקידה המשמעותי של הקהילה למימוש פתרונות אלטרנטיביים להוצאה חוץ ביתית, נכון לצרף לדיוני הוועדה נציג מן המנהיגות של הקהילה. במקרים רבים יהיה זה הרב הקשור למשפחה[38].

 

[1]    חשוב לשים לב לכך שחוק זה אינו כולל בתוכו אפשרות להכריז על הילד כבר אימוץ.

[2]    במכוון לא התייחסנו בדברים אלו להבדלים שבין האב לאם. הדברים דורשים בירור נפרד, ואכמ"ל.

[3]    עי' שו"ת משנה הלכות חט"ז סי' נח.

[4]    עי' רמב"ם, הל' נערה בתולה פ"ב הי"ד; הל' אישות פ"ג הי"ד; הל' עבדים פ"ג הט"ו.

[5]    עי' רמב"ם, הל' אישות פכ"א הי"ג והי"ז.

[6]    רמ"א אה"ע סי' פב סעי' ז; עזרת כהן סי' נז.

[7]    הרב קוק זצ"ל, עזרת כהן סי' נז.

[8]    על סמכות האב להדיר את בנו בנזירות, עי' רמב"ם, הל' נזירות פ"ב הי"ג-הי"ד.

[9]    עי' רמב"ם, הל' עבדים פ"ד ה"א-ה"ב; ראב"ד, הל' אישות פכ"א הי"ז; ח"מ אה"ע סי' פב ס"ק ט; עזרת כהן סי' נז.

     לדעת הרמב"ם, הל' חובל ומזיק פ"ד הי"ט, אב שחבל בבנים הסמוכים על שולחנו – פטור, ולדעת הראב"ד, אף מקבל דמי חבלה שחבלו בהם אחרים. לעומת זאת פוסק הרמ"א, חו"מ סי' תכד סעי' ז, שאינו פטור אלא מתשלומי שֶבת.

     ועי' רמב"ן שמות כא, ז, הכותב בשם בה"ג, שאסור לאדון לשחרר אמה עבריה בטרם הגיעה לבגרות: "ואפשר שההוצאה עצמה אסורה עליו עד הזמן, כי חייבו הכתוב במזונותיה ולעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניו ותתייעד". ומכאן שמכירת הבת לאמה כוללת בתוכה את העברת האחריות לרווחתה של הבת, ואולי זוהי המשמעות העיקרית שלה. ראיה נוספת – מקידושין יט, ב, (ורמב"ם ****) שאין לאב סמכות למכור את בתו לאמה על מנת שלא לייעדה לאשה. ועי' בהרחבה בדברי הרש"ר הירש, שמות כא, ז-ח. מאידך, הלכה היא, שם****, שמוכרה לפסולים. וצ"ע. 

[10] לא ניתן להוריש זכויות אלו: עי' כתובות מג, א-ב; קידושין טז, ב; רמב"ם, הל' אישות פי"ט ה"י; הל' עבדים פ"ג הט"ו.

     בניגוד לבעלי חיים שהזיקו, שבעליהם חייבים לשלם, אין האב חייב לשלם נזק שהזיקו ילדיו. עי' רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ד ה"כ.

     חבלה שחבלו בהם אחרים – לעצמם: עי' רמב"ם, הל' חובל ומזיק פ"ד הי"ט (ועי' ראב"ד שם).

     וכן מציאת קטן לעצמו (אא"כ הוא סמוך על שולחן אביו, שמציאתו לאביו מתקנת חכמים משום 'איבה'): רמב"ם הל' גזלה ואבדה פי"ז הי"ג.

     לעומת זאת, האב זכאי בדמי ולדות. עי' רמב"ם, הל' חובל ומזיק פ"ד ה"א; שו"ע, חו"מ סי' תכג סעי' א-ב; שו"ת משנה הלכות חט"ז סי' נח. אולם מסתבר שזוהי גזה"כ מיוחדת שאין לך בה אלא חידושה. ואכן פשוטו של מקרא מוכיח שלא מדובר בתשלומי ממון, אלא בסוג של קנס, ולכן נאמר "ענוש ייענש", ובת"י: "מתקנסא יתקנס דמי ולדא". וכ"כ הרמב"ן שם: "בעבור שאין בוולדות היזק ניכר, כי מי יודע אם יצליחו, אמר הכתוב, אע"פ שאין כאן ממון תשלומין, נשים עליו עונש, והוא כמו קנס וממון שיטילו עליו אחרים בעל כורחו". ועי' רבנו בחיי שם, ממנו משמע ההפך: "ולא כאשר תשית עליו האשה, לפי שאין לאשה חלק וזכות בוולדות, שאע"פ שהזכיר 'ילדיה' אין הכוונה שיהיו שלה, אבל הם פיקדון אצלה... כל היכא דאיתיה, ברשותה דמריה איתיה...". עי' אבן האזל שם, הט"ו, ד"ה אכן.

[11] עי' רמב"ם, הל' נערה בתולה פ"ב הי"ז; הל' אישות פ"ג הי"ט.

[12] תוספתא קידושין פ"א הי"א; קידושין כט, א-ב; רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"א-ה"ג, הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ח; שו"ע או"ח סי' שמג (ועי' משנ"ב שם ס"ק ב, שהביא מחלוקת אם מצוות חינוך חלה גם על האם); שו"ת משנה הלכות, חט"ז סי' נח.

[13] אחריות האם להנקה – עי' רמב"ם הל' אישות פכ"א ה"ה-הט"ז; שו"ע אה"ע סי' פב סעי' א.

     אחריות האב למזונות – רמב"ם הל' אישות פי"ב הי"ד, פכ"א הי"ז-הי"ח; שו"ע שם סעי' ז.

[14] חובת האב ללמד את בנו לשוט בנהר: תוספתא שם; גמ' קידושין כט, ב.                    .

[15] תוספתא שם, גמ' קידושין ל, ב: להשיאו אישה וללמדו אומנות.

[16] הנימוק לכך שכופים על האב לפדות את בתו שנמכרה לאמה, הוא דווקא משום פגם משפחה: עי' רמב"ם הל' עבדים פ"ד ה"ב.

[17] י"א שאין בית דין מצווים להפריש את הקטן מאיסורים: רמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ז; הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ח;  שו"ע או"ח סי' שמג סעי' א.

     וי"א שבית הדין מצווה להפריש קטן מאיסור, אם הגיע לגיל חינוך: רמ"א שם; משנ"ב ס"ק ז.

     וי"א שחובה זו מוטלת על כל אדם: משנ"ב שם. אולם דין זה לא מיוחד לקטנים, אלא ישנה חובה להפריש מאיסור כל אדם מישראל, וא"כ אין זה נובע מסמכות כלשהי שיש לו כלפי הילד.

     בן סורר ומורה נמסר לבית הדין רק על ידי הוריו: רמב"ם הל' ממרים פ"ז ה"ז-ה"ט.

     בית הדין לא פודה בן שאביו נמנע מלפדותו: רמב"ם, הל' ביכורים פי"א ה"ב.

     יוצאת מכלל זה -  מצוות מילה: רמב"ם הל' מילה פ"א ה"א-ה"ב.

[18] מחד, כתב הרמב"ם, הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ג: "האב שהרג את בנו... בית דין ממיתין אותו" – כשהרג במזיד. ומאידך כתב שם, פ"ה ה"ו, שאינו גולה עליו בשוגג, אף אם הגזים מאד בכך שהיכה אותו משיקולים חינוכיים, משום שהוא 'טועה בדבר מצוה'.

[19] עי' בבא בתרא כ, ב; רמב"ם הל' ת"ת פ"ב ה"א; רמ"א חו"מ סי' קסג סעי' ג.

[20] משנ"ב סי' שמג ס"ק ג.

[21] אכיפת פרנסה על האב: רמב"ם הל' אישות פי"ב הי"ד-הט"ו (ועי' הגה"מ שם אות כ, שהדבר נובע מתקנה של בני העיר); שו"ע אה"ע סי' פב סעי' ז.

     אין אכיפת פרנסה על האם: רמב"ם הל' אישות פכ"א הי"ח.

[22] עי' ספר היראה - לרבנו יונה גירונדי ז"ל, שמי שיודע על אדם המבקש להכות את חבירו, חייב להזהירו.

[23] רמב"ם, הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"י – רצח ונערה מאורסה; נשמת אברהם ח"ד, חו"מ, עמ' רח-רי (והגרי"ש אלישיב שם מוסיף שה"ה לפגיעה נפשית חמורה, אף אם איננה גילוי עריות ממש). ועי' חפץ חיים, הל' איסורי רכילות פרק ט, הציורים, סעי' ו.

[24] רמב"ם, ספר המצוות, ל"ת רצז; ס' החינוך מצוה רלז; סמ"ק, ל"ת פב; חפץ חיים, הל' רכילות כלל ט, באר מים חיים ס"ק א.

[25] רמב"ם, הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ו-הט"ז.           

     על אחריות הממסד אנו יכולים ללמוד באופן עקיף מן המצוה הכללית למנות דיינים שישפטו על כל פגיעה שבין אדם לחבירו.

[26] עי' נשמת אברהם ח"ד, חו"מ, עמ' רח.

     כאשר מדובר בדיווח לרשויות שעלולות למסור את הילד למשפחה שאינה שומרת מצוות (בארץ) או אף למשפחה לא יהודית (בחו"ל), עי' נשמת אברהם שם, עמ' רח-רט בשם הגרש"ז אויערבך והגרא"י ולדנדברג, זצ"ל, ויבלח"א הגרי"ש אלישיב. לעומת זאת, בשו"ת משנה הלכות, חט"ז סי' נח, נוטה להגביל מאד את הדיווח, ואף דן בכך מדין 'מוסר', בניגוד לנשמת אברהם שם, עמ' רי, שכתב שאין בזה משום 'מוסר' אפילו בחו"ל, מפני שאין לנו כוח של בי"ד היכול לטפל במקרים כאלה. ומסיים שם, עמ' ריא, שלגבי ערכאות של גויים, יש להבחין בין מדינות מתוקנות לבין מדינות פראיות.

[27] על האחריות הציבורית להסיר סכנות בדרכים, עי' משנה שקלים פ"א מ"א; רמב"ם בפיה"מ שם, והל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ה-ה"ו.

[28] ישנם אף הטוענים, כי הגברת הפיקוח החברתי מצד המדינה גורמת בעקיפין להחלשתה של האחריות ההורית, ובכך תורמת בעקיפין להחרפת הבעיות.

[29] שו"ת משנה הלכות, חט"ז סי' נח.

     הגר"מ קליין מוסיף שם, שבהוצאת ילד מחזקת הוריו שלא כדין יש משום 'גניבת נפשות', מפני שהאב נחשב כבעלים על בנו, כפי שראינו בדין 'דמי ולדות'.

     אולם נראה שאין הדברים כך:

• מקורות רבים אחרים מורים שהבן אינו 'ממון' של אביו.
• דין גניבת נפשות אמור דווקא במכירה לעבדות ולא במסירת ילד למי שיגדל אותו יותר טוב.

[30] מצאנו בדברי הפוסקים, שפגיעה חמורה באיכות חיים שקולה כנגד פיקוח נפש. כך כתב הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי-חמד פסחים סט, ב ד"ה יחיד נמי) שמותר להשקיע משאבים בפיתוח מחלקת ההשתלות על חשבון המחלקה לטיפול נמרץ. וכן כתב  הרב משה הרשלר, במאמר "חובת הצלה בממונו", הלכה-ורפואה, ירושלים תשמ"ג, עמ' מה-נ, שציבור יכול לקבוע הנהגות או תקנות לטובת הציבור אע"פ שעל ידי כך אפשר שיחידים יכולים להגיע לסכנה או ימנע הצלה מן היחידים. ועי' בהרחבה במאמרו של הרב יובל שרלו, 'הכללת תרופות לאיכות-חיים בסל הבריאות', 'תחומין' ל, עמ' ****. לעומת זאת, עי' מש"כ הרב קוק זצ"ל, אורח משפט, סי' קכח, סעי נח.

[31] בשו"ת משנה הלכות, שם, הוא כותב שנדרשת עדות גמורה בפני בית דין. לעומת זאת, עי' חפץ חיים, הל' לשון הרע כלל י סעי' א פרט א ובאר מים חיים שם.

[32] עי' שו"ת משנה הלכות חט"ז סי' נח.

[33] עפ"י חפץ חיים, הל' לשון הרע כלל י סעי' א. ועי' באר מים חיים שם.

[34] עי' רמב"ם, הל' תשובה פ"ד ה"ו; פ"ז ה"ד-ה"ז.

[35] על חובת הסב ללמד את נכדו תורה, עי' רמב"ם, הל' ת"ת פ"א ה"ב.

     על סמכות המשפחה הרחבה להתערב בחינוך הילד, עי' רמב"ם, הל' נזירות פ"ב הט"ו.

[36] כך נכתב גם בנייר עמדה שיצא ע"י של מחלקת המחקר של הכנסת: "מסמך רקע בנושא: הוצאת ילדי עולים מן הבית בידי שירותי הרווחה. נכתב ע"י נעמי מי-עמי. ניתן לעיין בו באתר www.knesset.gov.il/mmm.

[37] עי' רמב"ם הל' עבדים פ"ב ה"ד; הל' אישות פי"ב הי"ד-הט"ו, שם פכ"א הי"ח; שו"ע אה"ע סי' פב סעי' ז; משנ"ב סי' שמג ס"ק ג.

     הדעה הסוברת שעל בית הדין (ואף על כל אדם) להפריש מאיסור כל קטן שהגיע לחינוך (רמ"א או"ח סי' שמג סעי' א), היא מדין 'אפרושי מאיסורא', הנוהג גם באדם מבוגר.

[38] ניתן להשיג בכך כמה דברים:

• יותר הבנה לרקע התרבותי של המשפחה, שהרב מכיר אותו ואף מייצג אותו.
• יותר הבנה של המשפחה לשיקוליהן של הרשויות, דבר שיגביר את שיתוף הפעולה שלה עם התהליך.
• יותר גיוס של הקהילה ומשאביה לעזרת הילדים והמשפחה.