שני ימים של ראש השנה – על שום מה? בין היודעים לשאינם יודעים
מעיקר דינה של תורה מצווים אנחנו על ראש השנה – יום אחד. ברם, מעשית – אנחנו מקיימים שני ימי ראש השנה. ממאמר זה עולה שההנמקה להנהגה זו מתפרשת בדרך מהופכת וקוטבית בין תורת ה"נגלה" לתורת ה"נסתר". בעוד של"נגלה" מדובר בהליך דיעבדי-מאולץ, הרי של"נסתר" מדובר בהנהגה ראויה מלכתחילה. תפיסה ייחודית זו משליכה על הבנת מהות עניינו של היום השני של ראש השנה.
מן התורה ראש השנה אינו אלא יום אחד. כך מפורש בתורה, הן בפרשת המועדות שבאמור (ויקרא כג, כד) והן בזו שבפנחס (במדבר כט, א). במקביל, זה כבר אלפי שנים שרובו-ככולו של עם ישראל - כולל יושבי ארץ ישראל - מקיים שני ימי ראש השנה. פער זה מתבאר בדברי חכמינו הקדומים - בעלי ה"נגלה" ובעלי ה"נסתר" - בשתי דרכים קוטביות זו לזו.
דיעבד
ה"נגלה" רואה בכך אילוץ. ראש השנה הוא המועד היחיד שחל בראש חודש. בשל כך, כבכל ראש חודש, קידוש החודש מותנה ועומד על ראיית עדים ועל הגעתם להעיד על כך. בהתאם, אם הגיעו ביום הראשון הרי שהוא ראש חודש, ויום שלמחרת הוא ב' לחודש; ואם לא הגיעו בו ביום, הרי שיום זה הוא ל' לחודש שעבר ולמחרת הוא א' לחודש החדש. כך נהג הדבר עד שהתקלקלו הלויים בשיר - או בקרבן - ואז תיקנו לקבלם רק עד שעת המנחה, ומשעה שחרב המקדש תיקן ריב"ז שישובו ויקבלום עד הערב.
בכל שנוגע למועדים שחלים בהמשכו של החודש - יום כיפור, שבעשירי לחודש; סוכות ופסח שבחמישה עשר לחודש, וכו' - מקום ששלוחי בית הדין יכולים להגיע ולעדכן על קביעת החודש, מקיימים יום אחד של יום טוב. לעומת זאת, בני מקום רחוק, מקיימים שני ימים טובים, מספק מתי באמת חל ר"ח. גם אחר שפסק קידוש החודש בראייה וה"לוח" קבוע וידוע, תיקנו חכמים לשמר "מעשי אבותינו בידינו". לכן, מקום רחוק מקיים שני ימים טובים - הוא "יום טוב שני של גלויות".
כך ביחס לכלל הימים טובים – להוציא ראש השנה. כאמור, ראש השנה חל בתחילת החודש, והלכה היא בידוע ששלוחי בית הדין אינם יוצאים לדרך לא בשבת ולא ביום טוב. בשל כך, קביעתו המדוייקת של חודש תשרי לא הייתה יכולה להיוודע לא רק בתפוצות אלא גם במרחבי ארץ ישראל, ואפילו לא בכל ירושלים אלא רק למי שסמוכים למקדש. לכן, מעשית, רוב-ככל היהודים – אלה שבתפוצות וגם אלה שבארץ ישראל - קיימו תדיר שני ימים טובים בראש השנה.
אמור מעתה: אין זה אלא אילוץ אשר המציאות הריאלית היא שהכתיבה אותו. תפיסה זו עולה מהמשנה ומהתוספתא, מהירושלמי ומהבבלי, מפרשנים ומפוסקים קדומים ומאוחרים, ובלבד שהם אמונים על תורת ה"נגלה".
לכתחילה
לא כן הזוהר, שבפרשת פנחס (דף רלא) מדגיש ששני ימים של ראש השנה - זו ההנהגה הלכתחילאית.
"בכל זמנא תרין יומין אינון, מאי טעמא בגין דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי תרין יומין ולא חד, דאלמלא ישתכח יחידאי יחריב עלמא...
הני תרי יומין דר"ה - אמאי תרי יומין, בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברן כחדא, דינא עילאה דאיהו קשיא, בדינא תתאה דאיהו רפיא, ותרווייהו משתכחי... ותרווייהו אינון כחדא, בגין כך תרין יומין ותרווייהו ברזא חדא...".
לדידו של הזוהר, לא יום דין אחד מתקיים בראש השנה אלא שני ימי דין, והבחנה מהותית ביניהם: בעוד שהראשון הוא דין "קשה", השני הוא דין "רפה". אוי היה לו לעולם אם ראש השנה היה רק יום אחד, שאז היה העולם - חלילה - חרב.
בדרך זו מתבארים לזוהר (שם) הביטויים "בחודש" לעומת "בכסה" ו"חוק" לעומת "משפט", שבפסוק המכונן של ראש השנה: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד): "בחודש דא בי דינא רפיא דאקרי חודש, בכסה דא דינא קשיא... כי חוק דא דינא רפיא, ומשפט דא דינא (קשיא)".
לא זו אף זו, בכך כרוכים לזוהר גם הצלילים השונים של ה"תרועה": שברים, תרועה, שברים-תרועה. מסוגיית הגמרא (בבלי ר"ה לד ע"א) עולה שהשוני לא נבע אלא מספקות שעלו במהלך הדורות בשאלה מה הוא צליל התרועה שעליו דיברה תורה. לא כן לזוהר, שלא זו בלבד שהוא רואה את מיגוון הצלילים כראוי ונכון מלכתחילה, אלא שהוא אומר זאת אגב הטחת ביקורת נוקבת בחכמי בבל:
"ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו, יללותא דאיהו דינא תקיפא, תלת תבירין דאיהו דינא רפיא, גנוחי גנח רפיא, אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו... חכימין דדיירין באוירא דארעא קדישא אינון ידעי תרועה, רזא דתרועה...".
בלא כחל וסרק אומר הזוהר שאומנם נכון הוא שגם הבבליים וגם הארצישראליים, אלה ואלה תוקעים –בסופו של דבר – בדרך דומה, ואולם מה גדול ההבדל: לבבליים אין זה אלא ספק, בעוד שלאותם חכמים שדרים באווירה המחכים של הארץ הקדושה, זו הנהגה לכתחילאית.
בין "קשיא ל"רפיא"
או-אז נשאלת שאלת העומק: מה בין "דין קשה" ובין "דין רפה", ובעיקר כיצד יכול אדם למקם עצמו כך שעיקר דינו יהיה במסגרת הדין הרפה?
במהלך הדורות נשתברו על כך קולמוסים הגותיים רבים, שלא כאן המקום לפורטם. עם זאת, מכנה משותף לרבים מהם היא ההבחנה בין דינו של אדם במסגרת יחידאית, לעומת דינו של אדם במסגרת הכלל: "בתוך עמי אנכי יושבת" (מלכים ב' ד, יג).
באסופת מאמרי המוסר של המשגיח הרב ירוחם ליבוביץ' (פרשת נצבים) כתב בשם "הסבא" מקלם:
"היה הסבא ז"ל אומר... כי הכלל ישראל הוא ודאי בטוח בטוב החתימה. הכלל ישראל הוא קיים לעד ולנצח נצחים, כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו (במדבר כג, ט) וברש"י אני מסתכל בראשיתם וכו' ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות, אותם אין אופן להזיזם, זהו סוד הכלל ישראל. אולם כל יחיד ויחיד, כל פרט ופרט של הכלל, להם כבר חשבון אחר לגמרי. הפרט ודאי עליו להיפחד מיום הדין. הנה לנו מזה כי מה הוא העצה להפרט במה יזכה גבר בדין... יעשה כל האמצעים להתחבר ולהיות כאחד עם כלל האומה עם הכלל ישראל".
דברים דומים כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל (מדבר שור, ט), בהתייחסו לשאלה "מה היא עבודת הלילה של ר"ה, והלא המשפט הוא ביום"!
"נראה שאנחנו מזרזים את עצמנו להקדים ולהתאחד כולנו בלב אחד כדי שיהי' כל אחד מצורף אל כלל עם ד', כי כל אחד כשהוא לעצמו צריך זכיות גדולות... אנו חפצים שנזכה להיכתב תיכף ומיד בכתיבה טובה בספר החיים, ע"כ צריך לזה זכות הרבים. על כן הדרך המוצלחת שהורונו חז"ל היא להתאחד עם הכלל, כדי שכשנבוא למחר בעה"י ונהי' מוכנים ליום הדין הגדול והקדוש, כבר תהי' זכות הרבים מסייעת אותנו. ואע"ג שאין אדם יוצא ידי חובתו בזה שהוא משתתף עם הציבור לבדו, וצריך כל אחד לתקן את עצמו בפני עצמו גם כן, אבל זכות גדולה היא ומועילה מאד להיות אח"כ בא לתיקון שלו הפרטי".
נזכה אי"ה שכולנו-כולנו "נכתב ונחתם - אנחנו וכל עמך בית ישראל - לחיים טובים ולשלום"
