שומר אחי אנוכי

בראש חודש אלול נפתחה שנת הלימודים בישיבות, במכינות ובמדרשות. אנו שמחים בפריחה הבלתי רגילה של עולם התורה הדתי-לאומי. בתוך כל זה עלינו להבטיח את האפשרות של כל בני הציונות הדתית להצטרף למעגל הלומדים.

הרב עזריאל אריאל 08.10.24

בראש חודש אלול נפתחה שנת הלימודים בישיבות, במכינות ובמדרשות. אנו שמחים בפריחה הבלתי רגילה של עולם התורה הדתי-לאומי. בתוך כל זה עלינו להבטיח את האפשרות של כל בני הציונות הדתית להצטרף למעגל הלומדים. ושני אתגרים עומדים בפנינו: האתגר הראשון הוא שילובם של בני הפריפריה החברתית, המיוצגת בעיקר על ידי בוגרי התיכונים הדתיים, אלה שבקרבם אחוזי החילון הגבוהים ביותר. האתגר השני, לו נקדיש את הדברים הבאים, הוא שילובם של אלה שמתמודדים עם נכויות שונות – גופניות או רגשיות. נושא זה מקבל חשיבות יתרה בימים אלה, כאשר בין הפצועים במלחמה ישנם לא מעט בני ישיבות, ומי יודע כמה מביניהם מתמודדים עם קשיים רגשיים עקב מוראות המלחמה.

מאז ועד היום

לפני 45 שנה למדתי בישיבת מרכז הרב. אני זוכר אדם עיוור שהתגורר בשכונה והיה מגיע עם גמרא בכתב בראייל בידו האחת ומקל נחייה בידו השנייה ולומד בבית המדרש. בנקודה אחרת ישב בחור שהתמודד עם קשיים גדולים בתנועה ובדיבור, ומחוסר יכולת ללמוד בחברותא למד לבדו תנ"ך. במקום אחר ישב בחור בכיסא גלגלים, וכל פעם שהיה צריך לצאת מבית המדרש ולהיכנס אליו היו ארבעה בחורים מתנדבים בשמחה לשאת אותו במדרגות. אחרים התמודדו עם קשיים בולטים בשמיעה, ונדרשה מצד חבריהם מידה של סבלנות בשיחות אתם. משפחת הישיבה אימצה את המתמודדים אל חיקה. לא נוצרו בשבילם התאמות כלשהן, אולם הם הסתדרו בתנאים הקיימים ובעזרת חבריהם. היו בסביבתה של הישיבה גם בחורים שהתמודדו עם מחלות נפש שונות. הם השתתפו מידי פעם בשיעורים ואף היו מבאי ביתו של הרצי"ה זצ"ל.

עולם הישיבות היה אז קטן למדי ולימוד התורה לא היה המסלול המרכזי לבוגרי הישיבות התיכוניות, ובמצב כזה לא רבים היו נכי הגוף או הנפש שבאו ללמוד במסגרת ישיבתית. היום המצב שונה. ב"ה, הלימוד הישיבתי נעשה המשך מובן מאליו לרוב בוגרי הישיבות התיכוניות, וכתוצאה מכך עלה מאוד מספרם של בחורים המתמודדים עם נכויות שונות המבקשים ללמוד תורה. מצוות תלמוד תורה חלה גם עליהם, כפי שכותב הרמב"ם (הל' ת"ת א' ח-ט): "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה... בין שלם בגופו בין בעל ייסורין... גדולי חכמי ישראל, היו מהן... סומים, ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה...".

 וכאן עלינו לשאול את עצמנו: עד כמה יש ביכולתו של עולם הישיבות לתת להם מענה?

האתגר

הישיבות מכירות את האתגר, אולם קשיים גדולים עומדים בפני כל מוסד שמבקש להיענות לו. "חוק זכויות אנשים עם מוגבלות" מחייב הנגשה של כל מוסד ציבורי, אולם המדינה מסייעת במימון רק כאשר מדובר במוסדות החינוך הרשמיים או באוניברסיטאות. הישיבות מצליחות בקושי רב להחזיק את התלמידים הרגילים, ואין להן שום דרך לממן את ההתאמה למתמודדי הגוף או הנפש. ישיבות רבות פועלות במבנים ישנים שיש בהם מדרגות רבות ואין בהם מעליות ואפילו לא תשתית לכך. טיפול מיטבי במתמודדים עם קשיים אחרים דורש השקעה גדולה בכוח אדם, וגם בזה הישיבות לא יכולות לעמוד.

עם זאת, ב"ה נעשים צעדים חשובים. אף שחוק המדינה (בהוראת שעה) מחריג את הישיבות מחובת ההנגשה, רוב ככול המבנים החדשים נבנים כשהם מונגשים לכסאות גלגלים. בישיבה אחת נפתחה כיתה למתמודדים עם קשיי תקשורת. במקום אחר נפתח "הוסטל ישיבתי" למתמודדים עם בעיות מורכבות. מן הסתם ישנם עוד ועוד פתרונות נקודתיים או רחבים יותר. ובכל זאת, כציבור, מוטל עלינו לעשות יותר.

לקחת את האחריות

הבנה פשוטה היא, שכשם שהמדינה מתקצבת הנגשה, כיתות לחינוך מיוחד, סייעות ועוד שלל פתרונות ללומדים במערכת החינוך ובאקדמיה, כך עליה לעשות זאת גם ביחס ללומדי התורה. אולם לא ניתן להבטיח את לקיחת האחריות בידי המדינה, וגם לא ברור שהמדינה תרצה לקחת אחריות על שילובם של נכים בישיבות, כאשר קשה להצביע על תמורה כלכלית שתהיה להשקעה זו בעתיד.

 וכאן המקום לשאול מנקודת המבט של ההלכה: מי אחראי על כך? נבקש לענות על השאלה בעזרת הספר 'חסד שבמלכות' שעומד לראות אור על ידי 'מרכז תורה ומדינה'. התפיסה המקובלת בעולם החול מבססת את האחריות לגורלם של הנכים על ערך השוויון, ומטילה אותה על המדינה. הדיון ההלכתי ניגש לעניין משתי נקודות מבט – האחת היא הלכות צדקה והשנייה היא הלכות תלמוד תורה.

אין ספק שהנגשת הישיבות כלולה במצוות צדקה, והיא בכלל "די מחסורו אשר יחסר לו", הרבה יותר מאשר "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו". האחריות מוטלת בראש ובראשונה על סביבתו הקרובה של הנכה. להלכה נפסק בכמה מקומות, שגבאי הצדקה מצווים לסייע רק למי שמשפחתו אינה יכולה לסייע לו (שו"ע יו"ד סי' רנא-רנב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' לח). כאשר המשפחה לא יכולה להיענות לאתגר, האחריות עוברת אל הקהילה (שו"ע שם). וכאשר אין קהילה מוגדרת, ניתן לראות את הציונות הדתית כולה כסוג של 'קהילה רחבה'. אחריותה של המדינה באה רק בשלב מאוחר יותר, כאשר גם הקהילה לא מסוגלת לתת מענה.

נקודת המבט השנייה היא הלכות תלמוד תורה. כל יהודי חייב בלימוד תורה, כולל "בעל ייסורים". החובה להחזיק לומדי תורה איננה סעיף בהלכות צדקה. ויותר מכך, תמיכה בלומדי תורה רק מתוך רחמים על מצבם הקשה גובלת בביזיון התורה (עי' רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"י). אומנם יש אחריות למשפחתו של האדם לסייע לו ללמוד, אולם חובה זו מוטלת רק על משפחתו הקרובה ביותר – אביו או סבו (רמב"ם הל' ת"ת א, א-ב). מעבר לכך, על מי מוטלת האחריות להחזקת התורה בישראל? התשובה לכך עולה ממה שנאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם". על כך שואל הירושלמי (סוטה ז, ד): "וכי יש תורה נופלת?!" ושתי תשובות נאמרו על כך. תשובתו של ר' אחא היא: "למד ולימד... והייתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק – הרי זה בכלל ארור...". ולדעתו, האחריות מוטלת על כל יהודי לפי יכולתו. אל דעה זו ניתן לקשור את דברי הרמב"ם (הל' ת"ת א, ב): "מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו". תשובתו של ר' שמעון בן חלפתא היא: "זה הבית שלמטן (=בית המלוכה)...". לדעה זו, האחריות מוטלת על המדינה. וכך כותב הרמב"ן (דברים שם): "ידרשו בהקמה הזאת, בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה...". בתווך, בין הפרט והמשפחה לבין המדינה, נמצאת 'קהילת הציונות הדתית' בכללותה.  

שיח זכויות ושיח אחריות

בין אם נדון בנושא מנקודת המבט של מצוות צדקה ובין אם נדון בו מנקודת המבט של החזקת התורה – לא מדובר על כך שיש לנכים זכות תביעה כלפי החברה. ההלכה משתמשת במושגים 'זכות לקיום בכבוד' או 'זכות להשכלה'. אלו חובות שמוטלות על הנותנים, כאשר ניתן בידיהם מרחב גדול של שיקול דעת לקבוע את סדרי העדיפויות שלהם. ועם זאת, מאחר שמדובר כאן בבעיה מתמשכת הנוגעת לתלמידי ישיבות רבים במהלך השנים, לא יעלה על הדעת להתעלם ממנה. וגם אם סיבות שונות גרמו לכך שהנושא הזה נדחק בעבר לשוליים, הגיעו מוראות המלחמה הנוכחית והניחו את הנושא במרכז סדר היום שלנו. אם אנו, הציבור הדתי-לאומי בכלל, והמוסדות הישיבתיים בפרט, שלחנו את תלמידינו למלחמה שבה נפגעו בגופם או בנפשם – מוטלת עלינו אחריות כבדה כלפיהם. לא ייתכן שנאמר לאלה ששבו פגועים משדה הקרב, שאין להם מקום בישיבותינו בשל בעיות של התאמה ונגישות. קריאה גדולה יצאה מארגון 'רבני הארץ הטובה' בחודש אדר תשפ"ד, ובה נאמר:

המלחמה הפילה חללים והותירה גם פצועים רבים בקרב בני התורה. רצונם עז להמשיך להתפלל בציבור ולהגיע לטבול במקווה, כמנהגם מימים ימימה... מוטלת עלינו החובה לגמול להם אחד מני אלף ולהנגיש למענם את כל המסגרות הללו... על כן, מופנית קריאה זו לכל מי שביכולתו – ובייחוד גבאים ומנהלי ישיבות – לעשות מאמץ עליון ולפעול למען הנגשת המבנים... כמו-כן אנו קוראים לנציגינו בכנסת ובשלטון המקומי, לפעול בכל כוחם כדי שתתקבל העזרה הממשלתית הראויה להנגשת כל המסגרות התורניות במדינה...  

במבחן היישום

קל להיות "נאה דורש". קשה להיות "נאה מקיים". קליטת כל נכה בכל ישיבה שבה לבו חפץ אינה בגדר האפשר. הפער בין המשאבים הנדרשים לכך לבין מה שעומד לרשות הישיבות לא ניתן לגישור. אבל נדרש לחשוב באופן מערכתי, בשילוב כוחות של כל הארגונים שמאגדים בתוכם את המוסדות. יש לדאוג להתאמה של מגוון מוסדות בפריסה רחבה – הן באזורי הארץ השונים והן בכיוון הרוחני שלהם – לסוגים שונים של התמודדויות. ישיבה זו תהיה מונגשת לכסאות גלגלים וישיבה זו תפתח כיתה לחירשים. ישיבה זו תקלוט מתמודדי נפש מסוג כזה ואחרת תקבל מתמודדים מסוג אחר. תקופת המלחמה יכולה להיות הזדמנות לגיוס תרומות ותקציבים ייחודיים שיוכלו לתת מענה לאתגר זה. לא נהיה כמו קין, שכאשר נשאל על ידי הקב"ה: "אי... אחיך", ענה: "לא ידעתי! השומר אחי אנוכי?!". נזכור כי מדובר באחינו, שהם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, כאשר לחלק מהם אנו חייבים את חיינו ואת קיומנו.