להפוך איום לאתגר במאבק על ערכי המשפחה
על אתגר הזוגיות והמשפחה בזמננו
אנו רואים מול עינינו 'מכונת תעמולה' ממומנת ומשומנת הפועלת כנגד ערכי המשפחה המקובלים. תוהים אנו כיצד להתייחס אליהם. האם להגיב אם לאו? ואם כן, באיזה סגנון לבחור?
אחת השאלות היסודיות ממנה נגזרת הגישה ל"מלחמה על ערכי המשפחה" היא אם לראות את תהליכי פירוק המשפחה כ"אופנה חולפת" או כסכנה ממשית.
לצערי, התשובה השנייה היא הנכונה. תהליכי פירוק המשפחה אינם תופעה קצרת טווח ואינם אופנה חולפת. שורשיהם נעוצים בהגות הליברלית של המאה ה-17 למניינם.
כך כותב יוסף א' דוד, בחוברת "המשפחה והפוליטי" [בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה]:
"ככל שהדברים נוגעים למוסד המשפחה, העמדת החירות האישית ותפיסת הפרט כיצור אוטונומי שיש לו זכויות, הן... מהלך שתוצאותיו הן פרימה ופירוק של מוסד מסורתי המתעקש להתקיים".
ובגוף הדברים הוא מזהה את השורשים של התפיסה הזאת בהגות של ג'ון לוק מכאן, ושל קרל מרכס מכאן.
אם נעמיק בהבנה זו, נראה כי התפיסה המערבית העכשווית היא אינדיבידואליסטית קיצונית. לדידה יש משמעות וערך רק לפרט. לכלל – בין אם הוא משפחה, קהילה אומה או מדינה – יש רק תפקיד אחד: לשרת בצורה מיטבית את הפרט. אין לכלל שום זכות קיום משל עצמו ולמעשה, אין לו שום קיום ממשי. כל כלל הוא רק אוסף של פרטים בעלי אינטרסים משותפים, והקיום שלו אינו אלא "קהילה מדומיינת" הקיימת בדמיונם של הפרטים המרכיבים אותו.
מתפיסה זו בא הערך הקיצוני של השוויון [הוא קיצוני בהיותו גובר קטגורית על כל ערך אחר] שהוליד את הפמיניזם הקיצוני.
מתפיסה זו בא שיח הזכויות הרדיקלי כפי שהוא מוכר היום [והוא שונה מאוד מתפיסת הזכויות של המאות הקודמות, שרק קבעה רשימה של חירויות אזרחיות שאסור לשלטון לפגוע בהן].
על כך כתב המזרחן מרדכי קידר במאמרו "המלחמה שהמערב מסרב להילחם":
"רעיון 'זכויות האדם' תרם גם לביסוס התפיסה הפרוגרסיבית, שחתרה תחת ערכי המשפחה המסורתית".
מאותו אינדיבידואליזם קיצוני באה הדרישה לחופש מוחלט, המשחרר את ה'אני' מכל מגבלה מכל סוג שהוא: דת, מסורת, סמכות, הבניה חברתית, מוסכמות חברתיות, ואף ממגבלות של זהות.
מן התפיסה הזאת באה גם "זכותו" של כל אדם להגדיר את זהותו העצמית, כאדם, כגבר/אישה או משהו אחר, כבן עם כלשהו או כ'אזרח העולם', ומכאן פירוק הזהות המינית והפיכתה לבלבול המגדרי של היום. על בסיס כל זה "יושב" המאבק הלהט"בי.
בנוסף לכל זה, חברת השפע והטכנולוגיה המתפתחת הופכת את כולם ליצורים "רודפי עינוגים", מה שבא לידי ביטוי חריף בחשיפה עצומה לפורנוגרפיה ואף להתמכרות.
כל אלו הם תהליכי עומק רבי עוצמה המתרחשים בכל העולם המערבי ובכל חלקי העולם המושפעים ממנו. וכל אלו הם "פטישי חמישים קילו" הנוחתים מידי יום על מוסד המשפחה.
אלו הן "החדשות הרעות" שמחייבות אותנו להבין שאנו נמצאים במאבק חריף על ציפור הנפש שלנו, אבן היסוד של האומה ושל הנחלת התורה מדור לדור: המשפחה היהודית.
לצדן יש גם חדשות טובות.
המצב במדינת ישראל טוב לאין ערוך מאשר בכל מדינות המערב, הן בשיעור הנישואין והן בשיעור הילודה; והדברים אמורים גם ובעיקר ביחס לציבור החילוני והמסורתי, שרובו המכריע חי בתוך משפחה, שואף להקים משפחה ומכבד את ערכי המשפחה.
יש בעולם גם כמיהה לשיקום מעמד המשפחה, ואחד מידידיי, השופט לשעבר פיליפ מרכוס, מוזמן למקומות שונים ברחבי העולם כדי להרצות על ערכי המשפחה היהודיים בפני ציבור הרוצה לראות בהם דגם של חיי משפחה ראויים.
ונחזור לחדשות הרעות:
גיל הנישואין עולה – וגם בציבור הדתי והחרדי.
עולה שיעורם של אלא שאינם מתחתנים כלל, ואף לא מצליחים ליצור שום קשר זוגי יציב [אף אם אינו מוסדר חוקית].
תופעת הרווקות המאוחרת – עם ההשלכות הקשות שלה [מצוקה קשה, לידת ילדים "יתומים מהולדה", התנהגות מתירנית והידרדרות דתית] חיה ובועטת.
שיעור הגירושין עולה בכל המגזרים, כולל הדתי והחרדי.
העלייה בלגיטימציה לכל מיני תופעות ולכל מיני דגמים חלופיים של קשר מרופפת את תודעת הברית אצל הזוגות הנשואים.
בנוסף לכל זה – קשיים זוגיים טבעיים שהתרבות העכשווית מעצימה עד כדי בגידות, אלימות ופגיעות מיניות בתוך המשפחה.
וכאן יש מקום לשלוש עמדות:
האחת – תחושת איום חריפה, המזמינה מאבק חריף תוך הסרת כל הכפפות, כאשר זה מלווה בסערת רגשות גדולה.
העמדה השנייה אומרת: "אין שום בעיה. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. זוהי אופנה חולפת שתחלוף"; ועל כן, אין להילחץ מכלום. נחנך את ילדינו לערכי המשפחה היהודיים ונמתין בסבלנות עד שהגל העכור הזה יחלוף.
העמדה השלישית מזהה כאן אתגר גדול. עמדה זו אינה מתעלמת מן האיום, אבל גם רואה בו הזדמנות ליצירה של משהו עמוק וגדול הרבה יותר מן המשפחה המסורתית, משהו שאינו שובר שום דבר מן הקיים ועם זאת מעמיק ומוצא בו רבדים נוספים החבויים בו. גישה זו מכירה בסכנה לשלמותה של המשפחה היהודית, אבל פחות נסערת ממנה. גישה זו מעדיפה אמירה חיובית על פני אמירה שלילית, מעדיפה אמירות מורכבות על פני אמירות פשוטות וחד-ממדיות, מעדיפה מסרי עומק על פני מסרים שטחיים [אף אם הם נכונים וראויים מצד עצמם], מעדיפה שפה עניינית ומדויקת על פני שפה תוקפנית, גם כאשר היא מוצדקת. נקודת מבט זאת תהיה "קמצנית" למדי במציאת היתרים הלכתיים ומוסריים לשימוש במילים פוגעות, אף שגם היא מכירה בכך שישנם מצבים חריגים שבהם השימוש בהיתרים כאלה הוא גם צודק מוסרית וגם חכם טקטית.
עם איזו עמדה אתה, הקורא, מוצא את עצמך מזדהה?
