מעשר עני ומדיניות חברתית

שנת מעשר עני מהווה הזדמנות בשביל העניים לזכות בביטחון תזונתי מעבר לצרכים המינימליים שלהם. המעשר ניתן לעניים מכוח התפקיד שהם ממלאים בחברה האנושית, ולכן בגורן הוא ניתן בעל כורחו של בעל הבית. בבית, מאידך, הוא מוסמך להפעיל את שיקול דעתו, מה שיוצר חברה אחראית ומאוזנת.

הרב עזריאל אריאל 09.02.25

פעמיים בשבע שנים אנו מצווים להפריש מעשר עני. בראש השנה תשפ"ה חלה מצווה זו על תבואה וירקות, והחל מט"ו בשבט – גם על פירות (בדרך כלל, על פי ה'חנטה'). בהלכות מעשר עני ישנם מסרים חשובים שנוגעים למדיניות רווחה. נעמוד עליהם בעיקר בעזרת דברים שנכתבו בספר 'חסד שבמלכות – צדקה ממלכתית ומדיניות רווחה לאור ההלכה' שראה אור לאחרונה.

שנת מעבר מתמיכה לצמיחה

בשנה רגילה, העניים מתפרנסים ממתנות העניים שבשדה: לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות. שיעור הפאה הוא 1/60 (רמב"ם, הל' מתנות עניים א,טו), שזה קרוב ל-2% מן היבול. אם נניח ששיעורן של כל המתנות האחרות ביחד הוא דומה, אנו מגיעים לכ-4% מכלל היבול. מסתבר שכמות זו אמורה לספק ברמה בסיסית את צורכי המזון של העניים בתקופה רגילה – שאין בה עוני או עושר קיצוניים. שיעור מעשר העני הוא 9% מן היבול, והוא נוהג גם במינים שבהם מצוות פאה לא נוהגת (שם, ב,א-ב) וגם במקרים שלא מתקיימים בהם התנאים הנדרשים למתנות העניים האחרות. יוצא שבשנת מעשר עני העניים מקבלים כמות גדולה פי כמה מאשר בשנה רגילה – הרבה יותר מן הצרכים המינימליים שלהם. כמות זו מאפשרת לעני לאגור מזון לשנים הבאות ובכך לזכות ל'ביטחון תזונתי'. כמו כן יוכל העני בשנה כזאת לספק לעצמו דברים חשובים לו, מעבר לצרכיו המינימליים ('חסד שבמלכות' עמ' 386-393). הוא יוכל גם לטעום מעט מטעמם של חיי רווחה ולרכוש מצרכי מותרות (עי' עין איה פאה ג), ובכך להרגיש את עצמו כאדם בעל ערך שראוי לחיים טובים (עמ' 131-133). הוא יוכל גם למכור את העודפים הגדולים ולהשתמש בכסף לרכישה של אמצעי ייצור או לפתיחת עסק מסחרי. על הענקת האפשרות הזאת כותב הרמב"ם (שם י,ז): "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה... או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר, 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', כלומר, החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך". אין ספק שמתן אפשרות לעני להתפרנס מיגיע כפיו אמורה להיות בראש סדרי העדיפויות של מדיניות הרווחה (עמ' 422-427).

עזיבה והנגשה

במעשר עני ישנו דין מיוחד (רמב"ם ו, י): "ומעשר עני המתחלק בגורן – אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כורחו... אבל המתחלק בבית – יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה".

את המעשר שנמצא בגורן צריכים העניים לבוא ולקחת בעצמם. בלי להתאמץ הם לא יקבלו ממנו. יש בזה מסר משמעותי לעני, שאנו שמחים לעזור לו כשהוא עוזר לעצמו. כאשר הוא טורח ללכת לשדה ולקחת משם את היבול, הוא חווה, גם אם באופן חלקי, את הטעם המתוק של מי שנהנה מיגיע כפיו.

לקיחת המעשר מן הגורן בעל כורחם של הבעלים מזכירה תפיסה עכשווית, הגורסת "כי אדם מממש את אנושיותו באשר הוא תובע את זכויותיו וחותר להשיג בדרכים משפטיות את המגיע לו" (פרופ' בנימין פורת, "האם תביעת הזכויות הכרחית?" – 'דיני ישראל' לה-לו עמ' 362). אולם ההלכה מכוונת את העני להשקיע מאמץ גופני ולעמול כדי לקחת את המעשר, בעוד שהתפיסה העכשווית מכוונת להגשת תביעה משפטית מתוך תודעה של 'מגיע לי', שהיא זרה לדרכה של תורת ישראל. לפי ההלכה אין לעני 'זכות' לסיוע במובנה המשפטי ('חסד שבמלכות' עמ' 317-332), אבל בהיותו אדם שנברא בצלם א-להים, הוא ראוי לקיום הולם (עמ' 352). אולם יש לסייג את דברינו. אכן את מעשר העני המתחלק בגורן העני לוקח "בעל כורחו" של בעל השדה, והוא לא בא כמי שאוכל 'לחם חסד' אלא כמי שתובע את זכותו. הרב קוק זצ"ל (עין איה שבת ב, כז) מסביר שיש בזה ממד מסוים של נטילה בזכות. אולם לא מדובר על זכות ממון, שאותה אפשר לתבוע בבית המשפט, אלא על זכות מוסרית, שנתונה לעניים מכוח התפקיד שהם ממלאים בחברה האנושית.  

אופן נוסף של מעשר עני הוא זה שמתחלק בבית. את המעשר הזה בעל השדה מוסמך לחלק על פי מיטב השיפוט המוסרי שלו. מאחר שישנם עניים חולים שאין בכוחם ללכת לשדה ולקחת משם את המעשר, זוהי הדרך לספק להם את פרנסתם, כסוג של 'אפליה מתקנת'. וכך מצאנו גם בהלכות צדקה, שאם העני לא יכול לבוא לביתו של העשיר כדי לקבל את הסיוע לידיו, על בעל הבית להביא לו את הסיוע הנדרש; ואם הוא מתבייש לקחת או לבקש, יש לפנות אליו באופנים שיאפשרו לקבל בדרך המתאימה לו ('חסד שבמלכות' עמ' 252-258). שתי הדרכים לקיומה של מצוות מעשר עני נותנות ביחד מענה לבעיה מעיקה הקיימת במערכת הרווחה כיום, והיא: אי מיצוי זכאויות. נזקקים שמצבם המנטלי איתן או שיש מי שיסייע להם לתבוע את מה שהם אמורים לקבל מן הרשויות, מקבלים את מה שהם זכאים לו מידי המדינה. אולם דווקא נזקקים במצב קשה יותר – שמצבם המנטלי פחות טוב ולא עומד לרשותם 'הון חברתי' שהם יכולים להיעזר בו להגשת התביעה – נשארים בלי סיוע, מפני שהחסמים המובנים במערכת הם בלתי עבירים בשבילם. במצוות מעשר עני, אומנם מי שיכול להגיע בעצמו אל המעשר – צריך להתאמץ ולקחת בידיו. אולם מי שלא יכול לקחת – דואגים להביא לו. ברוח זו, משרד הרווחה עושה מאמצים גדולים בשנים האחרונות כדי להגיע אל אותם אנשים ולהנגיש להם את מה שהם זכאים לו (עמ' 258-260).

מעשר העני המתחלק בגורן דומה במובנים מסוימים לצדקה הציבורית, שפועלת על פי אמות מידה אחידות (שו"ת אגרות משה יו"ד א,קמד) וקשיחות (עמ' 279-280). כאשר המפריש מחלק בעצמו את המעשר, עליו לתת לכל עני שמגיע 'כדי שובעו' (רמב"ם שם, ז-ח). ואם כמות המעשר היא קטנה, העניים מחלקים אותו ביניהם בשווה (שם, ט). הנתינה היא לכל העניים שבאים לשדה, ואין לנותן רשות להעדיף את הקרוב על הרחוק. רק בתנאים מסוימים רשאי בעל השדה לשמור חלק מן המעשר למקורביו (עי' בספר 'מתנות הארץ', בהוצאת מכון התורה והארץ, פ"ו הי"א). לעומת זאת, מעשר העני המתחלק בבית הוא סוג של צדקה אישית, שנותנת ביטוי נרחב למידת הנדיבות של הנותן (עמ' 49-52) ולמרחב גדול יותר של סדרי עדיפויות. כך הוא יכול, כאמור, להעניק עדיפות למי שזקוק ליותר. כמו כן מותר לו להעדיף את קרוב משפחתו (עי' 'מתנות הארץ' הי"ג אות ד), ואף ראוי שינהג כך (עמ' 272-274). במסגרת זו עליו גם להקדים את מי שקשה לו יותר לבקש סיוע, ויש להעדיף אישה, "שבושתה מרובה", על פני גבר, ש"דרכו לחזר" (רמב"ם ו, יג; ח, טו).

שוויון מול אחווה

תפיסה מקובלת כיום במדיניות רווחה היא חתירה לשוויון (עמ' 338-345). הלכות מעשר עני מלמדות אותנו על מגמה אחרת. הרמב"ם כותב בסדרה של הלכות (ו, יג-טז), שגם עני חייב לתת מעשר עני, ובשעת הצורך יכולים שני עניים לתת זה לזה את המעשר שגדל בשדותיהם (שם, יג-יד). אילו הייתה כאן מגמה של שוויון או צמצום פערים, לא היה בכך טעם. מהלכות אלו אנו למדים שהמטרה מונחת בעצם הנתינה לזולת ולא בקידום של שוויון כלכלי. הלכה זו אמורה גם בהלכות צדקה ש"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר" (רמב"ם ז,ה). יש לראות בהדרכה זו של התורה גם העצמה של העני, שלא ישקע בצרות האישיות שלו אלא יראה גם את מצוקתו של הזולת ויחווה את עצמו גם בצד של הנותן.

מצוות מעשר עני, עם כל פרטי ההלכה שמרכיבים אותה, יוצרת תודעה חברתית שמורכבת משני זוגות של מושגי יסוד. הזוג הראשון הוא האיזון בין חובה, שמתבטאת במעשר עני המתחלק בגורן, לבין נדיבות, שבאה לידי ביטוי במעשר המתחלק בגורן. זוג מושגים זה "רוכב" על גבי שני מושגים מרכזיים: ה'אחווה' בין כל בני העם, שממנה נובעת הנדיבות, וההכרה ב'ראוּיוּת' של כל אדם לחיים טובים כחלופה ל'שיח הזכויות' המקובל, שממנה נובעת המחויבות.

השילוב של שני מושגי יסוד אלה – ה'אחווה' וה'ראוּיוּת' הוא זה שיוצר את ה'אחריות' של כל אדם לזולתו ושל החברה כולה כלפי כל אחד מחבריה.