חופשית ומוסרית: לא על הכלכלה לבדה
רוחות צוננות ומטרידות של ימין כלכלי רדיקלי ממלאות את הציונות הדתית והנהגתה. עיון במקורות מלמד כי התורה תומכת במסחר חופשי, אך לא רואה בו חזות הכול.
נפתלי בנט ואנשיו מציגים לאחרונה עמדות של ימין כלכלי רדיקלי. לדעתי טעות גדולה ומצערת נפלה בידם, ואני מבקש להציע להם, כמצביע פוטנציאלי ימני, כישראלי ובייחוד כיהודי, עמדה אחרת בנושא.
הנושא של "כלכלה יהודית" מעסיק רבים וטובים, בנסותם לפצח את החידה: האם לתורת ישראל יש משנה כלכלית סדורה? בדבריי הבאים אנסה לסכם בקצרה, עקב מגבלת האכסניה, את עיקרי השיטות החולקות, ולהראות מה באמת אמרה התורה על כלכלה, ומה ראוי לנו היום לקחת ממנה.
אפתח בפרופ' מילטון פרידמן, זוכה פרס נובל, שהתמחה בפיתוח רעיון "היד הנעלמה" בכלכלה (תיאוריה שהציג הכלכלן הסקוטי מן המאה ה־18 אדם סמית) ותמך באופן בלתי מסויג בכלכלת השוק החופשי. לאחר המהפך ב־1977 ועליית הימין לשלטון, ביקר פרידמן בישראל ונפגש עם ראש הממשלה דאז מנחם בגין ועם אנשי מפתח בכלכלת ישראל. כשנשאל לאן יש לכוון את המשק הישראלי, הציע, כמצופה, לצמצם את כוחה של הממשלה ולהעצים את כוח השוק. בהרצאה פומבית טען: "מעטים האנשים אשר הפיקו תועלת רבה כל כך מהיוזמה החופשית ומהקפיטליזם התחרותי כמו היהודים; ומעטים האנשים אשר התנגדו בצורה כה עקבית לקפיטליזם ופעלו כה רבות כדי לערער את יסודותיו האידיאולוגיים כמו היהודים". לפי מסקנתו, יש לתמוך נמרצות בראשונים ולדחות את האחרונים (קפיטליזם וחירות, עמ' יג).
פרופ' פרידמן הבין בכלכלה, אבל כנראה הבין הרבה פחות ביהדות וברגישות של היהודים לשאלות מוסריות. אדם סמית עצמו הודה שכלכלה חופשית עלולה לייצר תופעות של אי־צדק חברתי, ולכן תמך בהתערבות, לפי הצורך, של גורמים ממשלתיים וחוץ־משקיים, כדי להגביל את החופש הכלכלי. כידוע, מקצוע הכלכלה נלמד באוניברסיטאות במדעי החברה ולא כחלק של המדעים המדויקים, כי אופיו ספקולטיבי ורבות בו התיאוריות שצריך לבחור ביניהן.
פגיעה קטלנית בקדושת הקניין
כל אלה שדנו ב"כלכלה היהודית" כפי שעולה מן התורה שבכתב ומזו שבעל פה, הגיעו בדרך כלל למסקנה שהתשובה מורכבת. וזאת כיוון שתורת ישראל אינה מציגה עמדה אחת וחד־משמעית; לא זו שפרידמן כינה קפיטליסטית, ולא זו שכונתה בפי הוגי רעיון תורה ועבודה "סוציאליסטית־דתית", אלא פרדיגמה שיש בה יסודות מובהקים של שני הקטבים המנוגדים גם יחד, והמחלוקת העיקרית (גם אם לא היחידה) היא בשאלת היחס ביניהם.
המורכבות של הנושא ידועה: מצד אחד ישנם בתורה יסודות שהיום היינו מגדירים אותם קפיטליסטיים, כמו קדושת הקניין הפרטי, איסור גזל וחשיבותו של מסחר חופשי והוגן. השאלה הראשונה שיישאל אדם בבית דין של מעלה אינה כמה תורה למד, אלא האם "נשאת ונתת באמונה" (שבת לא, א), וכל בן תורה שיבקש לסנגר על הקפיטליזם יצטט את תיאורי העושר הכלכלי שהיה לאבותינו: "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (בראשית יג), וכך גם יצחק (שם כו) ויעקב (שם ל). חז"ל עבדו לפרנסתם לא בדיעבד אלא כעיקרון תורני ("גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים"; ברכות ח, א), ומהם שזכו לעושר רב שנחשב לברכה, כמו רבי יהודה הנשיא שהיה "מכבד עשירים" (עירובין פו, א).
אבל אותה תורה הציגה לנו במקביל גם תמונה הפוכה, שהיום היינו קוראים לה סוציאליסטית. הדוגמאות הבולטות הן: חלוקה ראשונית שוויונית של הארץ לתושביה; שמיטת הקרקע והכספים; דין היובל (המחלק את הנדל"ן הלאומי מחדש פעם בחמישים שנה, בשווה); איסור ריבית, שחרור העבדים וחובת הצדקה ("כופין על הצדקה"). כל אחת מהוראות מפורסמות אלה היא פגיעה קטלנית ב"קדושת" הקניין הפרטי, והרי קדושה זו היא לב הקפיטליזם לכל גווניו. יודגש שאין חשיבות לשאלה ההיסטורית עד כמה הצליח עם ישראל לשמור בפועל על מצוות אלה, משמיטה ועד יובל: כיהודים אנו בוחנים את כוונת התורה והדרכתה אותנו ללא קשר לשאלה עד כמה הצלחנו בהגשמתה של הדרכה נעלה זו, המציבה יעד רחוק ותובעני שאליו תמיד יש לחתור.
פרשן בולט של העמדה הסוציאליסטית הוא הרב שאול ישראלי, שהיה חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, ראש ישיבת מרכז הרב וזוכה פרס ישראל למדעי היהדות. בהקשר למצוות השמיטה הוא מציין כי הטעם החברתי בהשבתת הקניין הפרטי קדם בחשיבותו לטעם הדתי של "כי לי כל הארץ" (השמיטה במהלך הדורות, טז). הרב ישראלי מדגיש שגם אם בשש שנות השמיטה "צצו וקמו ניגודים מעמדיים", הרי סופם להתבטל בשמיטה, בדומה ל"שמיטת הכספים", שנועדה למנוע היווצרות פערים כלכליים בין בני האדם.
הרב ישראלי רואה בארבע מצוות אלה – שמיטות קרקע וכספים, יובל וריבית – "מהפכה חברותית שלמה, אשר… תבטל במחי יד את הניגודים הכלכליים והחברותיים אשר החברה האנושית מאז ועד היום… מתחבטת בהם… מה רב הוא כוח התורה, אשר השכילה במצוות אלה… להושיט בקנה את פתרון בעיית… הסדר היחסים בין עני ועשיר, אשר כל חכמי הכלכלה מתלבטים בהם ללא מוצא" (שם יז). גם הראי"ה קוק הרחיב מאוד בהיבט החברתי־סוציאלי של השמיטה כעולה מחיבורו "שבת הארץ", והדברים ידועים.
פוליטיזציה חיובית של התנ"ך
אם נשקלל את התמונה הכוללת של התורה, ואת כלל הנימוקים של הצדדים בשתי המגמות המנוגדות, שרק מקצתם הבאתי, נבוא למסקנה שתורת ישראל מחפשת דרך ממוצעת בין החסרונות והיתרונות של הקפיטליזם – הבנוי על ערך החירות, שהוא חיובי כשלעצמו, אך מעודד פערים כלכליים וזה רע לאדם ורע לחברה; ובין אלה של הסוציאליזם – הבנוי על ערכי השוויון והסולידריות, וזה חיובי, אך מקטין את אחריותו האישית האדם לגורלו, וזה שלילי. לפיכך צריך לחפש נוסחה מאזנת כדי לפתח מצד אחד שוק חופשי, מעין קפיטליסטי, המייצר את ההון הדרוש לחברה; ומצד אחר נדרש גם סוג של מעין סוציאליזם, המציג תוכנית למניעת פערים ויצירת רווחה לכלל האוכלוסייה.
הרב יובל שרלו הציע הגדרה של "קפיטליזם חברתי". הכיוון נכון אבל המונח בעייתי, בהדגישו את ה"קפיטליזם", מה שמנוגד לגמרי לתפיסה האחרת, המתבקשת בעליל ממצוות רבות כמו השמיטה והיובל. אני מבקש להציע מונח מאוזן יותר: "כלכלה מוסרית".
מונח זה שאלתי מפרופ' פניה עוז־זלצברגר, היסטוריונית באוניברסיטת חיפה, ממאמר שכתבה בכתב העת "תכלת" (גיליון 13, 2002) ומצוי באינטרנט. לדעתה, המאה ה־17 הייתה התנ"כית שבמאות האירופיות, כאשר לאחר המצאת הדפוס, התרגום לגרמנית ועוד, הגיע התנ"ך כמעט אל כל שולחן מטבח בכל בית יודע קרוא בצפון־אירופה. נוצר אז תהליך חיובי שהיא מגדירה אותו "הפוליטיזציה של התנ"ך", במובן זה שהוגי דעות נוצריים, בעיקר קלוויניסטיים, הבחינו שהתנ"ך מכיל בתוכו תובנות פוליטיות מתקדמות, המלמדות על יחסי חברה־מדינה. הוגי דעות אלה פיתחו שלושה רעיונות פוליטיים מרכזיים שיסודם יהודי־מקראי מובהק, ואלה אפשרו את גיבושה של תפיסת המדינה המודרנית ואת עלייתם של רעיונות החירות בני הזמן החדש. אחד מהם הוא רעיון "הכלכלה המוסרית", שיש בה שוק חופשי אך גם ציווי עליון לערבות הדדית והגבלה עקרונית על זכות הקניין.
אין צריך לומר שאיננו זקוקים להוגי דעות נוכריים מן המאה ה־17 כדי להגדיר מה טוב לנו כיהודים בארצנו, אבל יש לקבל ברצון את התובנה שהעולם הנוכרי הכללי מכיר ברעיונות יסוד חשובים בתורת ישראל, ומאמץ אותם לתרבותו.
בימינו ידוע "המודל הנורדי", המתייחס לכמה מודלים כלכליים בארצות צפון אירופה (כמו דנמרק). עיקרו, מצד אחד, כלכלת שוק חופשית ופתוחה – כזו המאפשרת את הצטברות ההון ואחר כך את מיסויו; אבל מצד אחר היא גם בעלת מדיניות חברתית המאפשרת רווחה לכלל האוכלוסייה, תוך הימנעות מיצירת פערים כלכליים בין אזרחיה. גם זאב ז'בוטינסקי "הימני", ניסח בהשראת התורה ובה חוקי היובל ומצוות לקט, שכחה ופאה, את חמשת המ"מים המפורסמים שלו, כבסיס לחברה מתוקנת, כלכלית־חברתית: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא (שני האחרונים מתקשרים לחינוך חינם וביטוח רפואי מקיף, במדינות מתקדמות בימינו).
מרגרט תאצ'ר לא הייתה אישה רעה כאשר פיתחה כלכלה חופשית, שבה רבים התעשרו אבל רבים גם נפלו, ולכן עודדה את הפילנתרופיה ואת בתי התמחוי. קדמה לה תורת ישראל שעודדה מתן צדקה ואפילו מיסדה אותה כחובה (ראו את תיאורו הנפלא של הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פרק ט). בה בעת, אותה תורה ציוותה על השמיטה והיובל, ובכך התכוונה מלכתחילה לא רק ל"צדקה" של חסד אישי, אלא למדיניות כוללת של צדק חברתי־מדיני, וכמו שהורו לנו נביאי ישראל בחזונם. לאמור, לא רק "צדקה מקיימת" המסייעת לעני אך משמרת את דלותו, אלא בעיקר "צדק משקם", המסייע בידו להיחלץ מעליבותו ולהגיע לחיים של רווחה.
פניית פרסה שלילית
ולבסוף, רעיון הכלכלה המוסרית ראוי לאימוץ כי הוא רעיון יהודי־אוניברסלי מרכזי, המצוי בלב התורה כמדריך לחיים של יחיד ושל אומה. אבל הוא גם מחסום בפני רוחות חדשות של ליברטריאניזם נוסח אמריקה (תפיסה חברתית־כלכלית הרואה בחופש ערך־על), שהן רוחות צוננות ומטרידות מאוד, הנחשפות בדור האחרון, והבורחות מערכי הסולידריות אל החופש הדורסני של הקפיטליזם הליברטריאני. העמדה היהודית הסותרת גישה זו משתקפת היטב במשנת חז"ל הידועה: "האומר שלי שלי ושלך שלך – זו… מדת סדום" (אבות ה, י), אותה סדום שהפכה לסמל של חוסר רגישות חברתית.
כאשר שם המשחק הוא כלכלה נטו, ללא איזונים ובלמים, הפערים החברתיים גדלים, הפריפריה נחלשת, החקלאות נשחקת, האדמה מתייבשת וגם האדם. הציונות הדתית, שזוהתה בעבר עם רעיון תורה ועבודה, מבצעת פניית פרסה שלילית, ואנשים ציונים־דתיים (כולל פורום קהלת וקרן תקוה) מציעים, למרבה הצער, לראות בתחרות החופשית את חזות הכול, גם במחיר של שחיקת החקלאות והפריפריה, ובטווח ארוך גם העברת חלקים מן הארץ לנוכרים, כפי שקורה בכל מקום שבו היהודים מסתלקים מעבודת האדמה.
בקו הזה ראוי שיאחזו מנהיגי הציבור. כאשר ימין פוליטי וכלכלי יאמץ מדיניות של שמאל חברתי, ייווצר מודל חדש, מפתיע ומרהיב, שיקלע ישירות אל לב החברה הישראלית, ואף יזכה לתמיכתה הנרחבת מקיר אל קיר. ואז, הימין יוביל את מדינת ישראל לייעודה הנכסף: חברת מופת, שעליה חלמו דורות ראשונים.
המאמר פורסם במקור ראשון, מוסף שבת לפרשת מקץ, טבת תשפ"א.
