חג האחדות והאחווה
חגי תשרי אמנם עברו, אך המסרים העולים מהם רלוונטיים לאורך השנה כולה. הרב עזריאל אריאל מצביע על הקומות השונות של אחדות המצויים בחג הסוכות, ומה שיש ללמוד מהם על דרכי ניהול של מחלוקות.
מוטיב האחדות שבין כל חלקי העם בא לידי ביטוי בכמה וכמה מן המצוות המייחדות את חג הסוכות. במצוות הסוכה ובארבעת המינים, הנוהגים בכל שנה, ובמעמד 'הקהל' הנוהג במוצאי כל שנה שביעית. כל אחד מן הביטויים הללו מצביע על מאפיין אחר של אחדות, ובכך מאפשר לנו להתרחק משימוש ברעיון זה ברמה של סיסמאות ריקות. מתוך כך נבקש לגעת באתגרים העומדים בפני יישומו של רעיון האחדות בימינו אלה.
"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת"
רעיון האחדות מובא במסכת סוכה (כז, ב):
אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב "כל האזרח בישראל ישבו בסכת [כך במקור, בכתיב חסר, המבטא לשון יחיד] – מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת.
ניתן לראות את הסוכה כמסגרת משותפת, כמרחב משותף, ואף כהגנה משותפת. מה שמחבר בין חלקי העם הוא המכנה המשותף הרחב שלהם, המטשטש את ההבדלים ביניהם. זה יכול להיות מכנה משותף שטחי ורדוד, הממוקד בצרכים בסיסיים דומים שניתן לקדם רק ביחד, ובעיקר בהתגוננות מפני איומים קיומיים. אולם זה יכול להיות גם מכנה משותף עמוק ביותר, של זהות משותפת.
בהיבט זה דומה היא הסוכה עד מאוד לארץ ישראל, אשר גם היא מהווה מרחב משותף לכל חלקי העם, ולאחר הקמת המדינה מהווה גם ארץ מקלט עבור כל יהודי העולם. על כך אומר נתן הנביא לדוד המלך (שמו"ב ז, כג): "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". ומכאן לומד הזוהר (ויקרא צג, ב): "גוי אחד בארץ, ודאי בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו". הסוכה האחת, שהיא ארץ ישראל, היא העושה אותנו ל"גוי אחד בארץ".
יתרה מזאת כותב המהר"ל, בספרו 'נצח ישראל' פרק א, שגם בזמן הגלות ישנו כוח נסתר המאחד את כל חלקי האומה הפזורה בארבע כנפות הארץ. כוח זה, ה'בית' היהודי, מתבטא על ידי רחל אמנו, "רחל מבכה על בניה". בית משותף זה, אינו אלא הכיסופים של כל הדורות לקיום ההבטחה הא-להית: "ויש תקווה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם". המימוש של אחדות זו – בחייו הלאומיים של העם בארצו תחת קורת גג של שלטון אחד משותף, מופיע בנבואת יחזקאל (לז, כב):
ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא ייחצו עוד לשתי ממלכות עוד.
אחדות זו מאותגרת היום עד מאוד על ידי אלה המבקשים להרחיב את גבולותיה של הסוכה ולהכניס תחת צלה מהגרים מכל קצוות תבל, גם מאלה שיש להם זיקה משפחתית כלשהי אל העם היהודי וגם מבין אלה שאין להם ולבית הלאומי היהודי ולא כלום. אחדות זו מאותגרת גם על ידי אלה שתומכים בנישואי תערובת ואף מגנים את ההתנגדות לכך כ'גזענות'. ועם זאת, כאשר איש תקשורת שנשא אישה שאינה יהודייה עשה לבנו ברית מילה, רואים אנו שהזהות היהודית עדיין חשובה לו מאוד, גם כאשר התוצאה היא מעשה חסר משמעות.
על כן שבים אנו ומתפללים להתגשמות נבואתו של עמוס (ט, יא), הרואה את מלכות ישראל בדמותה של סוכה, ואומר:
ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת, וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים, ובניתיה כימי עולם.
ועם זאת, שמים לב לכך שהקב"ה לא הבטיח רק להקים את הסוכה הלאומית, אלא גם לגדור את הפרצות שניבעו בה.
באגודה אחת
הרעיון המפורסם ביותר הנוגע לאחדות הלאומית בחג הסוכות הוא האגודה האחת (ויקרא רבה ל, יב), עד שאין טעם לשוב ולצטט אותו. בעוד שאדם יכול לקיים את מצוות סוכה גם בסוכה שאינה שלו, הוא לא יכול לקיים את מצוות ארבעת המינים אם אחד מהם לא נמצא בבעלותו הפרטית. מצווה זו מעצימה את מקומו של הפרט. היא לא מבקשת לטשטש את הייחודיות שלו. להפך, דווקא השוני, ואף הניגוד, שבין בעלי התורה לבעלי המצוות, ובין אלה שיש בהם תורה ומצוות לאלה שאין בהם לא מזה ולא מזה, ולא נותרה בהם אלא סגולת ישראל כשהיא לעצמה – הוא היוצר את האחדות. אחדות זו לא נוצרת על ידי אחידות אלא על ידי השלמה שבין כוחות שונים ומנוגדים. לא מדובר רק על כוחות חיוביים, שכל אחד מהם נותן את חלקו המיוחד, אלא גם על כוחות של שלילה, ואף של רשעות, שאף להם יש תפקיד בבניין הלאומי. וכך נאמר במסכת כריתות:
כל תענית שאין בה מפושעי ישראל – אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני [ה]קטורת. אביי אמר, מהכא: "ואגודתו על ארץ יסדה".
גם דעות מאוד מקוממות, יש להן תפקיד. לפעמים להאיר משהו שחסר בעולמם ה"אתרוגי" של הצדיקים, לפעמים להצביע על חיסרון סמוי שיש בהם ולתבוע מהם לתקן אותו, ולפעמים יש להם תפקיד אחר, הנסתר מעינינו (עי' אורות התחיה פרק יח; לנתיבות ישראל ח"ב מאמר צא).
אולם אחדות בין ניגודים היא אפשרית רק על מצע משותף. בלי מכנה משותף בעל משמעות, ימשוך כל אחד מהם לכיוון שלו עד שהחבל ייקרע. ואף כאן שואלים אנו בדורנו זה: עד כמה ישנו מכנה משותף בין המחנות השונים בעמנו? האם די בשמה של המדינה, "ישראל" בדגל הכחול-לבן ובהמנון "התקווה" כדי לשאת על גביו את הכוחות והמחנות השונים, עד שיהיו ל"אגודה אחת"?
השאלה מאתגרת, אבל את התשובה ניתן לתת ממקום אחר. המאבקים האידיאולוגיים בין המחנות השונים סובבים סביב ציר אחד: דמותה של המדינה היהודית. אילו לא הייתה תחושת שייכות למדינה, לא היה מאבק על דמותה. הוויכוחים הקשים הם אפוא ריב בתוך המשפחה, שמקבל עוצמה גדולה דווקא בשל היותו בתוך המשפחה. אילו לא היה מדובר בוויכוח על דבר שכולנו מרגישים שייכות חזקה אליו, לא היה נוצר מאבק כה חריף. באופן פרדוכסלי, דווקא החריפות של העימות מעידה על הקשר העמוק שבין שני הצדדים.
"הקהל את העם"
מצווה ייחודית לחג הסוכות, פעם בשבע שנים היא מעמד 'הקהל', עליה כותב הרמב"ם (הל' חגיגה פרק ג):
(א) מצוות עשה להקהיל כל ישראל, אנשים ונשים וטף, בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באוזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת...
(ג) והמלך הוא שיקרא באוזניהם..."
גם כאן פוגשים אנו את האחדות בעזרת המסגרת המדינית המשותפת, המיוצגת בידי המלך. אלא שכאן נוסף מרכיב מרכזי ביותר של האחדות הלאומית, והוא: הייעוד המשותף. אמנם ייעוד זה נמצא כיום במוקד של במחלוקת חריפה בין הציבור המאמין בה' ובתורתו לבין מי שכופר בהם, אולם רבים מן האחים הרחוקים ביותר מקיומה של התורה רואים את התורה הזאת כ"שלהם" ונעלבים עד עמקי נשמתם כאשר טוענים כלפיהם שאין להם חלק בתורת ישראל.
מגדל האחדות
המהר"ל מסביר בנתיב הצדקה (פרק ו) שהאחדות הלאומית בנויה כמגדל בעל שלוש קומות. הקומה האחת – קומת הגוף – נוצרת על ידי הארץ. הקומה השנייה – קומת הנפש – נוצרת על ידי הערבות ההדדית. והקומה העליונה – קומת הנשמה – נוצרת על ידי התורה.
חג הסוכות מציג בפנינו מגדל שונה במקצת: הקומה האחת היא קומת הסוכה – הזהות המשותפת, המוגדרת כיום בעזרת הארץ, השפה והמדינה. הקומה העליונה היא הקומה הרוחנית – קומת התורה. קומת הביניים הוא קומת ארבעת המינים – המתבטאת דווקא בעוצמתו של הוויכוח שבתוך המשפחה, על דרכה ועל דמותה.
הביטוי המעשי של אחדות זו, על כל מרכיביה, הוא בערבות ההדדית, עליה נאמר בתורה בפסוקים העוסקים בחג הסוכות (דברים טז, יד-טו):
ושמחת בחגך... והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך... והיית אך שמח".
ומתוך כך כותב הרמב"ם (הל' יום טוב פ"ו הי"ח):
"כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו...".
בחג האסיף, נזכה לאסוף את כל השברים והרסיסים של עמנו, להיות לאגודה אחת, בתפילה ש"יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
