הציבור הדתי מאס בשחיתות המפא"יניקית
הציבור הציוני דתי מאס בשחיתות מבית מפא"י שהשתמשה בכלכלה הריכוזית למטרות אחרות לחלוטין מאשר חלוקה הוגנת יותר של העושר
ידידי, פרופ' אמנון שפירא, הצטרף למבכים את אובדן החזון הסוציאליסטי בציונות הדתית, תוך שהוא מציע חזון חדש ומאוזן יותר.
במאמרו הוא לא חשף את הסיבה לכך. הרי הציבור הציוני-דתי לא נעשה אדיש יותר למצוקות החברתיות, והדבר מתבטא בעשייה חברתית רבה, ההולכת ומתרחבת. הסיבה היא אחרת, והיא המפגש הבלתי אמצעי עם חולייה של הכלכלה הריכוזית, שלא רק חוסמת את היוזמה הפרטית אלא מחלקת משאבים רבים בצורה לא הוגנת ולא יעילה, כאשר הכוח הנתון בידי פקידים ואנשי ציבור מנוצל לא אחת לטובת מקורביהם ולביצור שלטונם. במילים בוטות יותר, הציבור הציוני דתי מאס בשחיתות מבית מפא"י שהשתמשה בכלכלה הריכוזית למטרות אחרות לחלוטין מאשר חלוקה הוגנת יותר של העושר ואף יצרה "מלכודות עוני" שהנציחו מוקדים של מצוקה.
ומכאן לטענה המרכזית של פרופ' שפירא על התפיסה החברתית-כלכלית של היהדות. אי אפשר לחלוק על קביעתו כי התורה לא אוחזת באף אחד מן הקצוות. אולם הוא שוגה שתי שגיאות בזיהוי של החלופה שהיא מציעה.
השגיאה הראשונה היא הטענה שהתורה פשוט הולכת ב"דרך האמצע" בין ערכי החירות והאחריות האישית של הקפיטליזם לבין ערכי השוויון והסולידריות של הסוציאליזם. התורה לא מזכירה את השוויון הכלכלי בשום מקום. הערך שעליו היא מבססת את המצוות החברתיות הוא ערך האחווה. ערך זה מכיל בתוכו אחריות חברתית רבה לצד רמה גבוהה של חירות ואחריות אישית, מבלי לחתור לשוויון. שגיאה זו נובעת מטעות בהבנת מצוות היובל. בשל מורכבות השיטה של חלוקת הנחלות, כבר החלוקה הראשונית של הארץ לא הייתה שוויונית בין באי הארץ (עי' תוספתא בבא בתרא פ"ז ה"ג), ואף לא כללה את הגרים שהצטרפו לעם ישראל. מסיבה זו, היובל מעולם לא יצר שוויון, ולפעמים הוא אף העמיק את הפערים בכך שגר שרכש קרקע נדרש להשיב אותה לבעליה המקוריים ונשאר חסר קרקע. צמצום הפערים לא הוגדר בשום מקום בתורה ובחז"ל כמטרה אידיאולוגית, אף שהוא מהווה תוצאה של חברה המתנהלת באחווה.
השגיאה השנייה של פרופ' שפירא היא העתקת מרכז הכובד של האחריות החברתית מן הפרט, המשפחה והקהילה אל המדינה. כל המצוות החברתיות בתורה מוטלות במפורש על הפרט, האחראי לדאוג לקרוביו, לשכניו, לבני עמו, ואף לגר צדק ולגר תושב. התפיסה הסוציאליסטית ניסתה לפתור את מצוקתם של העניים על ידי שינוי מן השורש של הסדר החברתי, בעזרת כלכלה ריכוזית. התורה הלכה בדרך אחרת, והטילה את האחריות בעיקר על הפרט, על המשפחה ועל הקהילה. בהחלט יש לראות בחיוב את השימוש בכלים הארגוניים המשוכללים העומדים לרשות המדינה כדי לטפל בבעיות שהמגזר הפרטי לא יכול לטפל בהן ביעילות. אולם זו לא ברירת המחדל. הדוגמה היחידה בתנ"ך לכלכלה ריכוזית היא המדיניות הכלכלית של יוסף בשנות השובע והרעב במצרים, בשעת חירום לאומית. לתפיסה הזאת של התורה, שאינה מטילה את האחריות החברתית העיקרית על המדינה, ניתן לראות שני נימוקים: האחד הוא מעשי, ולשם כך אצטט את פרופ' משה קופל, שאמר משפט שלצערנו, במקרים רבים הוא נכון: "צדקה קהילתית מעודדת אחריות אישית וערבות הדדית; צדקה ממלכתית מעודדת טפילות ותחמנות". הנימוק השני הוא עקרוני. התורה לא מתמקדת בתיקון חיצוני, של הסדר החברתי, אלא בתיקון פנימי, של האדם עצמו. חברה מתוקנת היא חברה שכל אחד מחבריה חדור בתודעה של אכפתיות, אחווה ונדיבות. תודעה זו תיבנה בין השאר על מידה מסוימת של התמוססות תחושת הבעלות על הרכוש הפרטי, ויותר מכך, על התמוססות מה של האנוכיות הפרטית אל תוך ה'אנחנו' הציבורי. בחברה כזאת כל אחד ירגיש אחריות אישית כלפי זולתו. חברה כזאת תשתמש מידי פעם, בהעדר דרכים אחרות, גם במשאביה הארגוניים של המדינה, הן למטרות חברתיות והן למטרות ערכיות נוספות.
