הביטוי התלמודי "תורה מגנא ומצלא" הפך בשבועות האחרונים לתירוץ האולטימטיבי להפקרות בריאותית.

הרב פרופ' נריה גוטל 29.10.20

ברי שאם חז"ל קבעו שהתורה מגינה ומצילה, הרי שזו אמת לאמתה. נקודה. אלא שהרבה מאמירות חז"ל – בעיקר אותן שמלכתחילה לא נוסחו כהלכה פסוקה, ולא נכללו ככאלה ברמב"ם ובשלחן ערוך – מבטאות מסר ערכי, לאו דווקא יישומי-מעשי.

ומה עם אימרה זו, שלאחרונה קיבלה תהודה רבה, ובמקומות מסויימים אף יישום?

מקורה של האימרה בגמרא (סוטה כא ע"א) שם תחילה אמר רב יוסף כי בעוד שסגולתה של מצוה שהיא מגינה ומצילה רק בעת שעוסקים בה אך בעת שאין עוסקים בה היא כן מגינה אך אינה מצילה, הרי שסגולתה של תורה שהיא גם מגינה וגם מצילה בכל עת, אפילו כאשר אין עוסקים בה. רבא תלמידו ביקר זאת, והכריע כי אין כוחה של מצוה אלא רק להגנה וכלל לא להצלה. תורה לעומת זאת, מגינה בכל עת, גם כשאין עוסקים בה, אך בעת שעוסקים בה היא גם מצילה. ומה בין הגנה ובין הצלה? רש"י (על אתר) הבחין בין המישור הגשמי למישור הרוחני: "הגנה" – מיסורים ומפורענות; "הצלה" – מיצר הרע "שלא יכשילנו לחטא".  

מעתה נמצאת אומר כי ככל שהדבר נוגע לתורה, ולהגנה, הן רב יוסף והן רבא מסכימים, שכוחה וסגולתה של תורה להגן מן הפורענות ומהייסורים הן בעת שעוסקים בה והן גם בעת שלא עוסקים בה. שעה שכך הדבר, האם אין צדק בדברי הטוענים שלומדי תורה מובטחים מפורענות ומייסורים?

בסד מילים קצוב זה לא ניתן למצות את הסוגייה בכללה, אך לאור אמירות שונות שנשמעות בחודשים האחרונים ואשר עושות תורה פלסתר, פטור בלא כלום אי אפשר והכרחי להעמיד דברים על דיוקם, ולו גם בתמצית.

א. על אתר הבהיר מהרש"א שהגנתה של תורה אינה אלא ביחס לפורענויות וייסורים "ולא ממיתה". מהרש"א מוכיח זאת מכך שדואג ואחיתופל, שהיו תלמידי חכמים מופלגים ובוודאי עסקו בתורה, ובכל זאת נקטפו בדמי-ימיהם "קודם זמנם". על כרחך, אותה הגנה אינה מתייחסת למיתה, וכבר מכך נשמטת הקרקע מתחת לאותם שטוענים לחסינות ממיתה ללומדי תורה.

ב. מסוגיית כתובות (עז ע"ב) עולה ברורות שהגנת תורה זו אינה חלה אלא רק על לומדי תורה מהמדרגה העליונה ביותר, אותם שלומדים תורה "לשם שמים לגמרי" בקדושה ובטהרה, אותם שאמונתם חזקה ושהם בעלי זכויות גדולות. דבר זה למדנו מהתייחסותם של פרשנים למסופר שם אודות ר' יהושע בן לוי שבמהלך עיסוקו בתורה היה "מתחבר" עם חולים קשים ומדבקים, אחר שטען כי אם התורה בוודאי מגינה. יש לשים לב שהגמרא (שם) מתארת את הנהגתו כעומדת בניגוד להנהגת עמיתיו - ר' יוחנן, ר' זירא, ר' אלעזר, ר' אמי ור' אסי - שהרחיקו עצמם מאוד מכל קירבה לאותן חולים מדבקים.

נניח לעובדה שהנהגת ריב"ל היא החריגה בעוד שהנהגת רוב החכמים הפוכה; נניח גם לעובדה שהנהגת רוב החכמים מלמדת שהם לא סברו כמותו שתורה מגינה במצב כזה. ננסה לעמוד על גישת ריב"ל. ראשית, נכון לדייק שם כי אומנם לפרשנות הריטב"א ריב"ל סבר שהתורה תגן עליו גם בשעה שאינו עוסק בה, אך לעומת זאת ברש"י מפורש שגם ריב"ל לא נהג כך אלא רק בשעה שעסק בתורה. לענייננו אפוא, אין להביא ראיה מריב"ל אלא לאותו שעוסק בתורה, אך אין להסתמך על סגולה זו שעה שלא עוסקים בתורה.

שנית, מיקבץ לא קטן של פרשנים הדגיש שאין ללמוד מריב"ל למי שאינו במדרגת ריב"ל. כך בעל ההפלאה (שם) שרק "ריב"ל בגודל האמנה החזקה שלו בתורה שלא עלה בלבו הפחד ביניהם לכך זכה להתהפך המות לחיים"; כך בשו"ת בית דוד (לייטער) סימן כב: "שאני ריב"ל דנפיש זכותיה טובא"; כך רש"ז אוירבך (הליכות שלמה - תפילה, עמ' צז): "היינו דווקא ריב"ל שידע בעצמו שתורתו לשם שמים לגמרי, אבל לדידן שאין הכוונה טהורה לגמרי אין לסמוך על כך להלכה"; וכך גם הרי"ש אלישיב (בהערותיו לאותה סוגיה): "מבואר הכא דלריב"ל דעסק בתורה לשמה ובקדושה וטהרה לא הוה סכנה כלל... מה שאין כן אחד שלא כ"כ זהיר בזה, ודאי לכלל סכנה נכנס". [לא בכדי נמסר כי כאשר נשאל הרב אלישיב - ב"מלחמת המפרץ" - אם "מי שעומד בתפילת שמונה עשרה, או באמצע לימוד תורה דרבים, האם עליו להפסיק בזמן שיש אזעקה ולרוץ למקלט וכדומה?", השיב הרב, כי הלה "חייב (!) להפסיק, דהוי פקוח נפש", ולא ייאמר שמאחר שמדובר בתלמוד תורה (דרבים!) הרי ש"תורה מגנא ומצלא"].

ובכן, מי הוא זה ואיזה הוא שיכול היום לטעון שהוא במדרגת ריב"ל? ואף אם ייטען שישנו "פלוני" שכזה, האם יש מקום לומר שזו הנהגה לרבים, לכלל לומדי תורה? ברי שליבון סוגיה זו מראה בעליל ש"תורה מגנא" אינה אלא אמירה ערכית, כזו יישומה אינו נכון אלא ליחידי סגולה נדירים ביותר, ודאי לא ל"כלל". כל שמכריז ברבים "תורה מגנא" ופוטר קהל שומעיו התורני מהיזהרות מהדבקה, לא זו בלבד שנוהג בניגוד לרוב האמוראים, אלא שאפילו את הנהגת ריב"ל אינו מיישם.

ג. בהקשר זה צויין לא פעם המעשה בר' עקיבא ופפוס בן יהודה (ברכות סא ע"ב): "פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה, עקיבא, אי אתה מתיירא מפני מלכות? אמר לו, אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם מפני מה אתם בורחים? אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה". וכי אין ראיה ניצחת מר' עקיבא שיש למסור את הנפש על קיומה של תורה!

חוששני שהטוען כך לא ראה את דברים הבהירים של מהרש"א (חידושי אגדות) על אתר, שהדגיש כי "בעובדא דר' עקיבא דמסר נפשו על ביטול תורה - היינו בשעת השמד, כדאמרינן התם, דבשעת השמד אפילו על מצוה קלה ייהרג ואל יעבור". וכי מישהו גזר היום על איסור לימוד תורה? וכי אנחנו נמצאים – חלילה – בשעת שמד? כאשר ניתן ללמוד תורה ביחיד ובחברותא, בשמיעת שיעורים ב"זום" ובהקלטות, במראה עין ובמשמע אוזן, באויר הפתוח ובקפסולות, הלזה ייקרא "שעת שמד"? מה אפוא הקשר בין מעשה ר' עקיבא לנדון דנן? האומנם כה זול דמם של ישראל!

ד. ועוד סוגיה (שבת לב ע"א), ובה נחתום. רבי ינאי הינחה ש"לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו". אמירה זו לא נשארה ערטילאית, אלא יושמה על ידי ר' זירא, שביום שהייתה מנשבת רוח דרומית חזקה נמנע מלהסתובב בין הדקלים "שלא יפיל הרוח דקל עליו". וכי מישהו מפקפק בעוצמת לימוד התורה של ר' זירא – וכי לא נכון לומר עליו "תורה מגנא ומצלא"? אלא שר' זירא ידע היטב שלמימרה זו אין דבר וחצי דבר עם היתר הסתכנות ועם שאיפה לנס.

אמת, אין לכחד שהפרשנויות שהוצגו לעיל אינן מוסכמות על הכל, ויש שהילכו בנתיבים אחרים שקצר המצע מלדון בהם, ועם זאת ברי שזו גישת רוב-רובם של הפרשנים ושל הפוסקים. לכן, גם על לומדי תורה מופלגים חובה להימנע מהליכה בין אילנות בשעת רוח סערה; גם לומדי תורה גדולים מאוד צריכים להימנע משהייה בקרב בעלי מחלות מדבקות; וכן, גם לומדי תורה חייבים להקפיד על מצות התורה, שנפסקה הלכה למעשה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". 

 

הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש מחלקת המחקר ב"מרכז תורה ומדינה", שבניצן. הספר "מכת מדינה - הלכות מדינה במשבר מגפת הקורונה", שבעריכתו, רואה אור בימים אלה.