פטור מנטילת ידיים בשל מגבלה קשה

על חומרתה של נטילת הידיים, דיון בשאלה האם ניתן לפטור או להקל על אדם בשל מגבלה קשה, והצגת פתרונות שונים שיש לראות בהם "הקל הקל תחילה"

הרב פרופ' נריה גוטל

א. הקדמה

נשאלתי אודות נער שמוגבל ביותר בתנועות ידיו - אין לו כל אפשרות ליטול את ידיו בעצמו, גם אין לו אפשרות לעטוף בעצמו את ידיו. כאשר הוא בביתו, אביו נוטל לו את ידיו, גם בבוקר בעת השכמתו וגם לפני אכילת פת, ואולם כאשר אינו בביתו אלא במוסד הלימודים, או בעבודה, הרי שהנסיבות העובדתיות הן כאלה שאין מי מעמיתיו או מהעובדים שיכול ליטול לו את ידיו או לעטוף לו אותם. הנער ירא שמים ואומר ללא כחל וסרק שאם ההלכה תורה שהוא מנוע מאכילת פת, הרי שהוא לא יאכל לחם, דבר שכמובן כלל אינו בריא וטוב עבור כל אדם וגם עבורו, שכן לא מדובר באירוע חד-פעמי אלא זה אורח החיים הקבוע שלו לאורך ימים ושנים. נשאלתי אפוא אם ניתן להקל לו שיאכל בלא נטילת הידיים ובלא עיטופם, או שכלה ונחרצה היא ואין עצה ואין תבונה ולחלוטין לא יאכל פת במהלך היום.

ב. אונס רחמנא פטריה

והנה, לכאורה די היה בזה שנגדיר את מצבו ההלכתי של נער זה כאנוס, כדי לפוטרו. שכן כאמור, כלל אין באפשרותו לא ליטול ידיו ואף לא לעטפם, וגם לא על-ידי זולתו, ואם כן כשם שקיי"ל ש"אונס רחמנא פטריה"[1] כך מן הסתם חכמים - מתקני הנטילה - יפטרוהו. אלא שאם מטעם זה אתה בא, אזיי דומה כי ככל שרק ניתן, יש לראות זאת כ'דחויה' ואם כן ראוי להרחיק מהגעה למצב זה. כלומר, אם מגדר אנוס ו'דחויה' אתה בא, אזיי יש להמליץ לו כי ככל שרק ניתן, לא יסעד את לבו בלחם אלא יסתפק בתבשילים, בפירות וירקות, אולי גם במיני מזונות במידה קטנה, כזו שלא תחייב בנטילה, אך להימנע מלחם. אמת הוא שבנדון דנן דומה שאין להמלצה כזו היתכנות מעשית, ודאי לא לאורך ימים ושנים, שכן לא מדובר באירוע חד-פעמי או אירוע שמוגבל בזמן קצר יחסית, אלא באורח חיים קבוע, כזה שלא מתקבל על הדעת שנמנע  ממנו לחלוטין אכילת פת, אלא אם כן הדבר אסור. ועם זאת, אם אכן רק 'דחויה' היא, וכאנוס אתה דן אותו, אזיי נראה היה להנחותו לצמצם את ההיזקקות ללחם למידה ההכרחית הפחותה ביותר – אחת ליומיים שלושה ולא יום-יום, אם הדבר אפשרי. לא כן אם יוברר שבנדונו יש מקום להקל מעיקר הדין ולומר שלגביו יש פטור, שאז הדבר כבר בגדר 'הותרה' ואין להגבילו כלל ועיקר.

ג. חשיבותה וחומרתה של תקנת נטילת ידיים

והנה, על חשיבותה של נטילת ידיים, על החומרה שבאי-קיומה מחד גיסא ועל הסגולה והשבח שבקיומה מאידך גיסא, אמרו חז"ל דברים ברורים. על תקנתו הראשונית של שלמה אמרו (שבת יד ע"ב, עירובין כא ע"ב) כי "בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני' (משלי כג, טו), 'חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר' (שם כז, יא)". ואם תקנת שלמה נגעה רק בנטילת ידיים לקדשים, הרי שאחר כך באו שמאי והלל ותיקנו חובת נטילת ידיים גם לתרומה (שבת, שם), וכדי שתקנה זו תתקיים באו חכמים מאוחרים ותיקנו נטילת ידיים לכל פת (חולין קו ע"א), אם משום סרך תרומה ואם משום נקיות; זאת ועוד, יתכן שיש להנהגה זו אפילו סמך מן התורה (חולין, שם, ור' גם ברכות נג ע"ב: "והתקדשתם - אלו מים ראשונים").

חכמים אף התבטאו בלשון קשה נגד מי שמזלזל בנטילת ידיים. אמרו בסוטה (ד ע"ב): "כל האוכל לחם בלא נטילת ידים - כאילו בא על אשה זונה", ועוד אמרו (שם) ש"כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם". וכאשר היה מי מן החכמים שהטיל פקפוק על חובת נטילת הידיים, הענישו אותו בחומרה רבה - נידו אותו בחייו ועם מותו הניחו אבן על ארונו (עדויות פ"ה מ"ו), "שכל המתנדה ומת בנדויו סוקלין את ארונו", ולמעשה הוא גם מנודה לשמים ואין לו חלק לעוה"ב (אוצר מדרשים – אייזנשטיין, עמ' 28). בשל כך - החשיבות והחומרה, ר' עקיבא ממש מסר את נפשו על קיום נטילת ידיים ואמר: "מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי" (עירובין כא ע"ב). ואף בשו"ע (או"ח סי' קנח ס"ט) מרן מצא לנכון לכתוב, שלא כדרכו עפ"י רוב: "צריך ליזהר בנט"י, שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם". מרן לא הסתפק אפוא רק בהכרעת ההלכה, אלא ראה לנכון להורות על חובת "זהירות" בקיומה של החובה ולהדגיש את הענישה החמורה שאי-מילוי חובה זו גורר בעקבותיו. גישה זו ודאי תואמת את החיזוק שעשו חכמים לדבריהם יותר משל תורה (עירובין עז ע"א) עד שהורו שיש להיזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, "שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה" (עירובין כא ע"ב).

כך מחד גיסא - לשלילה, ומאידך גיסא שיבחו חכמים ביותר את הזהיר בנטילת ידיים וציינו שנטילתם בשפע מביאה לריבוי ברכה ולעושר: "אמר רבי אבהו ואמרי לה במתניתא תנא, שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות... מזלזל בנטילת ידים... אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל, אבל משא ולא משא לית לן בה", ודחתה זאת הגמרא: "ולאו מלתא היא, דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא" (שבת סב ע"ב). וגם אם אינו מהראוי שיטול ידיו במלוא חופניו מתוך כוונה לקבל פרס ולהתעשר,[2] ובכל זאת הרי זה מהדברים ששכרם הובטח. וכל זה משום ש"נטילת ידים בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם" (אוצר מדרשים, שם).

ד. פטור מנטילת ידיים – חיוב בעיטוף במפה

עם זאת, למרות החשיבות והחומרה, נקבעו מצבים שונים בהם יש פטור מחובת נטילת ידיים, אם לחלוטין ואם בהמצאת תחליף. כך אנשי צבא במחנה, שפטרום לחלוטין (עירובין פ"א מ"י, ובגמ' שם יז ע"א-ע"ב), וכך כל אדם שמרוחק באופן משמעותי ממים: "אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש, לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין... אמר רבי ינאי, כדי הילוך ארבעה מילין... לפניו, אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר... ומינה, מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר" (פסחים מו ע"א, חולין קכב ע"א-ע"ב, ועי' בערוך ערך 'גבל' שסבר ש"לאחריו אפילו מיל אחד אין מטריחין אותו לחזור, אלא... אוכל בבלאי חמתות בלא נטילה"). אלא שמסוגיית חולין (קז ע"ב) עולה שחכמים דרשו שאותו שאינו יכול ליטול ידיו, הרי שלכהפ"ח יליט[3] ידיו במפה. כך מעיקרא אמרו המתקנים הראשונים ביחס לכהנים אוכלי תרומה, אם כי לא לאוכלי חולין בטהרה: "דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל, התירו מפה לאוכלי תרומה".

והנה, הסיבה שהתירו מפה בתרומה היא משום שכהנים זריזים הם ונזהרים שלא לגעת בתרומה. נחלקו אם כן ראשונים בדין אכילת חולין (למי שאינו אוכלם בטהרה, הנ"ל), האם גם לגבי חולין התירו תחליף של מפה. רבנו יונה (ברכות מב בדפי הרי"ף), הרא"ש (חולין פ"ח סי"ח), הראב"ד (הל' ברכות פ"ו הי"ח) והסמ"ג (עשין כז) לא התירו מפה לחולין, שכן סברו שההיתר הוגבל לכהנים-זריזים. מהערוך (ערך 'בל') נראה שהיתר מפה הוא בשעת דחק, כאשר אין לו מים ליטול ידיו. כן ראה ביאור הלכה (או"ח שם ד"ה אם אין מים מצויים), בשם הריטב"א והחיי אדם, שההיתר אינו אלא רק "אם הוא רעב הרבה" או כאשר הוא "חלוש מפני טורח הדרך"; הא ותו לא - כלומר תפיסה של 'דחויה'. לעומת זאת, הרמב"ם (פ"ו הי"ח) פסק להיתר, ללא כל הסתייגות: "לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה אף על פי שלא נטל ידיו", ופשטות לשונו נראית כסבורה שמפה היא חלופה דלכתחילה. טעמו של דבר – הבהיר הב"י (או"ח קסג) – שמאחר שעיקר התקנה יסודה בתרומה, וכל הרחבת התקנה לחולין אינה אלא משום סרך תרומה, הרי שאם מותרת מפה בתרומה ודאי אין להחמיר בחולין יותר מכך. ואכן מהב"י (שם) נראה שהבין ברמב"ם שהנהגה כזו של עיטוף ידיו במפה היא לכתחילה.[4] ואולם כאמור, בנדוננו הדבר אינו מעלה מזור, שכן הנער אינו מסוגל לעטוף בעצמו את ידיו ואף הסובבים אותו במקום הלימוד והעבודה אינם יכולים לסייעו.

ה. אכילה באמצעות כלי

פתרון נוסף למקרה שאינו יכול ליטול ידיו הוצע ע"י הרמ"א (או"ח שם ס"א): "או אוכל ע"י כף" – כלומר שאינו נוגע בידיו בפת וגם לא עוטף ידיו במפה אלא משתמש באמצעי - בכלי. ואולם יש מהאחרונים שתהו על המלצה זו, כמש"כ המשנ"ב (סק"ז): "האחרונים נתקשו בזה, דמנ"ל לרמ"א דין זה, ושאני מפה שידו מכוסה, משא"כ בזה שידו מגולה חיישינן טפי דילמא אתי למינגע... וע"כ נראה דאם יש לו מפה יכרוך במפה דוקא", וכבר דנו בזה אחרונים לפלפל וליישב את הרמ"א.[5] ובאמת מהרמב"ם (שם) עולה שלדידו "מגרפה" (כלומר: מזלג) טעונה נטילה, בעוד שמפה פטורה מנטילה, ועל כרחך העובדה שרגילים לאכול ב"מגרפה" ואין רגילים לאכול במפה היא שמביאה לכך שהעוטה מפה מודע לשינוי ולא יבוא לגעת בפת, מה שאינו נכון ביחס ל"מגרפה", שהיא אכילה רגילה ולכך אינה יוצרת היכר.[6] בכל אופן, במקרה שנדון אצלנו הדבר אינו מהווה פתרון, שכן אחר בדיקה הוברר שגם בדרך זו לא יעלה הדבר בידיו של הנער.

ו. תנאי בנטילת ידיים

פתרון נוסף שעליו ניתן היה לחשוב הוא תנאי בנטילה, היינו שאביו ייטול לו את ידיו בשעת הבוקר – נטילת שחרית שאחר הקימה משנתו, כאשר הוא לן בביתו, והנער לא יסיח דעתו מנטילה זו עד שעת הסעודה. הן כך אמרו בחולין קו ע"ב: "אמר רב, נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו". ולהלכה בשו"ע או"ח סי' קסד ס"א: "נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום, אפילו שלא בשעת הדחק, ובלבד שלא יסיח דעתו מהם ולא יטנפם".[7] נכון הוא שהרמ"א (שם) הדגיש כי "הא דמהני תנאי, דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה, דומיא דנטילת שחרית, אבל אם נוטל לצורך אכילה לא מהני תנאי באותה נטילה",[8] אך לנדון דנן זה כן עשוי לסייע, שכן אביו נוטל לו את הידיים שחרית ולא לצורך אכילה.   

דא עקא, לאמתו של דבר כל בר דעת מבין שמעשית פתרון כזה אינו ישים. ראה משנ"ב (קסד, ג) שמבהיר כי שלא כנטילה שאינה צריכה כוונה, הרי שכל עניינה של התנייה הוא יצירת מודעות, "דאז נותן לב להיזהר יותר". ואחר שמדובר בנתינת לב להיזהר, הרי שודאי אינו שייך בנדון דידן. סדר אורח יומו של הנער הוא שאביו נוטל לו ידיו שחרית, ומאותה שעת נטילת הידיים בבוקר ועד לשעת סעודה, ואפילו תהא זו סעודת שחרית, עובר פרק זמן לא קצר: לבישת בגדים, נסיעה מביתו למקום לימודיו ועבודתו, תפילת שחרית, הפסקה וכו' ורק אז נערכת ארוחת הבוקר. ברי שעל פרק זמן כה ארוך לא ניתן לומר שהדעת אינה מוסחת, ואם כן לא הועילו חכמים דבר בהצעה זו שכן ברור שתהא שם הסחת דעת, אולי אפילו אי-שמירת הידיים נקיות.

ז. פטור מוחלט מנטילת ידיים

והנה הב"י (או"ח קסג) ציין לדעת רבנו יונה (ברכות ח ע"א מדפי הרי"ף ד"ה לייט)  וכן לדעתו של הרוקח (סי' שכח), שבמקרה ואין מים ד' מילין לפניו ומיל א' לאחריו, הרי שהוא פטור לגמרי מנטילה, ואף מפה אינו צריך:

ובפרק היה קורא כתב ה"ר יונה דהא דגרסינן בפסחים לגבל ולתפלה ולנטילה ד' מילין כך הוא הפירוש, שמי שאוכל חולין בטהרה יש לו לילך אצל מי שיודע שמגבל אותם בטהרה ד' מילין וכן אם ימצא בית הכנסת שמתפללין בה בעשרה יש לו ללכת שם ולהאריך ד' מילין וכן לנטילה ר"ל לצורך הסעודה עד כאן, וכן כתב הרוקח, ומשמע מדבריו דכשאין מים מצויים לפניו ד' מילין ולאחריו בפחות ממיל יכול לאכול בלא נטילת ידים כלל, משום דהוי ליה כהולכים במחנה שנתבאר בסימן קנ"ח שפטורים מנטילת ידים.

דבריהם ברור מיללו: "כשאין מים מצויים לפניו ד' מילין ולאחריו בפחות ממיל, יכול לאכול בלא נטילת ידים כלל - דהוי ליה כהולכים במחנה... שפטורים מנטילת ידים".[9]

וכן הכריע אליה רבה (על השו"ע שם, סק"ה): "... דבאמת אם אין לו מפה נמי מותר לו לאכול בלא נטילה, אלא דביש לו מפה צריך לכרוך במפה דווקא", והוסיף הא"ר שאף את "דברי ב"י יש לפרש כן", ושכ"כ כנסת הגדולה.[10]

ואומנם אמת שהמשנ"ב (שם סק"ו) טען נגד האליה רבה כי "באמת הוא דבר שאינו מצוי, דאטו בגברי ערטילאי עסקינן דלית ליה שום סודר שיהיה יכול לכרוך ידיו בו", ולכן המשנ"ב כן הצריך מפה – "בודאי מחויב לעשות כן, דהערוך דמצריך מפה לאו יחידאה הוא דגם הר"ח בפירושו על פסחים [שזכינו עתה לאורו] בדף מ"ז כתב בהדיא כן". ואולם לענ"ד טענה זו – שעניינה מציאות ("אטו בגברי ערטילאי עסקינן") אומרת דרשני: וכי מדוע שלא נאמר זאת גם ביחס ליוצאים למחנה - וכי אין להם ולו גם פיסת בגד קטנה, ומדוע פטרום לחלוטין? אלא שמכאן מוכח כי לדידם של אותם ראשונים ואחרונים, שעה שפטרו – פטרו, כלומר מלכתחילה לא תיקנו, והדבר אמור - לדידם של ראשונים ואחרונים אלה - באותה מידה, הן לגבי היוצאים במחנה והן לגבי אותם שאין מים לפניהם ואחריהם. זאת ועוד, נראה שאפילו יהיה ממש בהשגתו המציאותית של המשנ"ב, שלכל אדם נמצאת תחת ידו למיצער פיסת בד, הרי שדומה שבנדון דנן גם המשנ"ב יסכים שהנער שלפנינו הוא באמת "גברא ערטילאי". האדם שהוא נשוא דברינו הוא אכן כזה שמציאותית לא שייכת לגביו המצאת מפה ושימוש בה. מכאן, שבנדון זה, דומה שאפילו המשנה ברורה יסכים שיש לפוטרו, לפחות לשיטת רבנו יונה, הרוקח, כנסת הגדולה, אליה רבה וכנראה גם הב"י. יתירה מזאת, דומה שאף החולקים עליהם לא אמרו דבריהם אלא רק כאשר מדובר באירוע נקודתי שאינו מתמשך – היינו מציאות חריגה של היעדר מוחלט של מים לפניו ולאחריו, היעדר מפה וכדו', שם נותרה התקנה על תילה והוצעו חלופות כאלה ואחרות. לא כן כאשר מדובר במציאות מתמשכת – אם לוחמים במחנה ואם מכל שכן נדון דנן שזה אורח חייו המתמשך לאורך ימים ושנים, כאן נראה שמלכתחילה לא תיקנו נטילת ידיים לחולין בשל סרך תרומה. לכן פטרו לחלוטין את הלוחמים במחנה, ודומה שממש הוא הדין – אם לא למעלה מכך – בנער זה, שפטור לחלוטין, וכ'הותרה', וזאת לכולי עלמא.

כד אתינן להכי, עולה שאלה נוספת: אחר שנער זה פטור מנטילה, וכ'הותרה', אזיי האם יהא הנער חייב - ולפחות רשאי - לברך על הנטילה כאשר הוא כן נוטל אותם (וליתר דיוק מישהו נוטל לו ידיו), כיצד יאמר "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" בעוד שהוא אינו מצווה! וראיתי לגר"י אריאל שליט"א, בשו"ת באהלה של תורה או"ח ח"א סי' יד, שדן בכגון זה ביחס ללוחמים במחנה, שכאמור פטרום מנטילה, ואם כן מה יהיה דינם במקרה שבו הם כן נוטלים ידיהם - האם יברכו. עיי"ש בדיונו, ובהשוואתו למחלוקת הראשונים (רמב"ם בהלכות ציצית פ"ג ה"ט וסיעתו מזה - ר"ת בתוספות עירובין צו ע"א ד"ה דילמא וסיעתו מזה) והפוסקים (מחבר ורמ"א או"ח סי' יז ס"ב ובסי' תקפט ס"ו) בדינה של אשה בברכה על מצות עשה שזמן גרמא ממנה היא פטורה; בעניינו של הכלל "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט";[11] במש"כ השנו"א (ברכות פ"א מ"ג) אודות מצב בו עקרונית האדם חייב ורק במקרה הוא פטור – שבכל אלה רשאי לברך, ועוד, וסיכומו שכל עוד אין אותו חייל מסכן את עצמו (או את חבריו) בנטילתו – יברך. והרי - בנוגע לנטילת ידיים - כך מצינו מפורש בר' עקיבא (עירובין כא ע"ב הנ"ל) שהחמיר על עצמו כאשר מן הדין היה פטור, נטל וגם בירך. נראה אם כן שהוא הדין בנדון דנן: מצד עיקר הדין הנער אכן פטור, ואולם כאשר הוא נקלע למקום ולשעה בהם הוא כן יכול ליטול ידיו, ולו גם על ידי זולתו, הרי שיטול וגם יברך.  

ח. סיכום

מעתה אמור: בנדון דידן – אחר שהוברר כי המציאות היא שנער זה אינו יכול בשום דרך ליטול ידיו בעצמו, ואין דרך סבירה שמישהו אחר ייטול לו את ידיו, והוא הדין להצעת עיטוף הידיים במפה שגם זה אינו אפשרי לא על ידו ולא על ידי זולתו, הרי שאז נותרו עקרונית שלושה פתרונות, ויש לראות בהם "הקל הקל תחילה":

לאכול את הפת באמצעות כלי – כף או מזלג;

לא להסיח את הדעת מנטילת הידיים שחרית ועד לאכילת הפת;

ואם גם זה וגם זה אינם מתאפשרים, אזיי נראה שהוא פטור לחלוטין מנט"י.[12] ואין לראות זאת כ'דחויה' - שטוב להימנע ממנה - אלא כ'הותרה', שכן על מצב כזה כלל לא הוסבה התקנה מלכתחילה, ויאכלו ענוים וישבעו.

ועוד הוער, שלמרות קיומו של פטור, הרי שבאותם מקרים בהם כן ניטלות ידיו - ובנדון דנן, ככל הנראה מידי ערב, עת שהוא שב לביתו וסועד את ארוחתו בביתו עם אביו, שיכול ליטול לו ידיו - הרי שיברך על הנטילה. 

לבסוף - לאור חשיבותה הגדולה של תקנת נט"י - ישוב ויודגש כי החלופה האחרונה של פטור מנטילה, אינה אמורה אלא רק למקרה ייחודי כזה.  

[1]  ראה דברים כב, כז; נדרים כז ע"ב ועוד; ספהמ"צ לרמב"ם ל"ת רצד; רמב"ם הל' סנהדרין פ"כ ה"ב ועוד.

[2]  באר היטב או"ח קנח ס"ק יז – מהשל"ה בשער האותיות: קדושה.

[3]  ר' משנה ברורה סימן קסג סק"ד: יטול ידיו וכו' - צ"ל ילוט ור"ל שכורך ידיו [מאמר מרדכי].

[4]  לעומת זאת, מדבריו של מרן עצמו בכס"מ (הל' ברכות שם, הי"ט) עולה שהיתר מפה אינו אמור אלא רק במצב של דיעבד, כאשר לא ניתן למצוא מים; וצ"ע. וראה מש"כ הגרי"ז – הוב"ד בחידושי רבינו חיים הלוי [מבריסק] מפי השמועה על הש"ס, עמ' לט-מא: בענין נטילת ידים, בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בענין זה.

[5]  ראה ביאור הגר"א שם סק"ג; וראה טו"א חגיגה כד ע"ב, הגרי"ז בחידושי רבינו חיים הלוי [מבריסק] הנ"ל, שלמי יוסף חולין קז ע"ב, אשר לשלמה תנינא סי' ב ועוד.

[6]  כ"כ מהריק"ש בערך לחם ס"ב, ור' הגה' רעק"א שם.   

[7]  ור' מג"א שם סק"ב וסק"ו, אם די באי-הסחה או שצריך גם התנייה.

[8]  עי' בחזו"א או"ח סי' כה סק"ח שהאריך בזה.

[9]  וראה גם מש"כ הגרי"ז, בחידושי רבינו חיים הלוי [מבריסק] הנ"ל, עמ' מ', בדעת הרמב"ם, להבהיר מדוע מעל ד' מילין לפניו ומיל לאחוריו פטור לגמרי: "להרמב"ם, כיון דנטילה לחולין הוי מעשה מצוה לחוד, ודינא דמפה היינו שבמפה לא חייבוהו, ובאין לו מפה וגם מים עד יותר מד' מילין לא אטריחוהו ואוכל בלא נט"י, דדין איסור אכילה ליתא כלל, ורק חיוב מצוה, וכיון דבטרחא יתירה מד' מילין לא אטריחוהו וחייבוהו, פטור לגמרי...".

[10]  ור' גם אליה רבה סימן קנח סק"כ: "פטור מנטילת וכו'. כתב מלבושי יום טוב [סק"ט] ונראה לי שילוט ידיו במפה או יאכל ע"י כף, דלא עדיף מהא דריש סימן קס"ג. וכן כתב לחם חמודות דף רכ"ג [חולין פ"ח אות עב]", אך הוסיף הא"ר שלעומת זאת מפורשות "כתב שיירי כנסת הגדולה [הגהות ב"י אות טז] אף שיש מים תוך מיל לאחריו ותוך ד' מילין לפניו, פטור מנטילת ידים כמו במלחמה"; כלומר פטור מוחלט.

[11]  שד"ח - כללים מערכת כ' כלל טז.

[12]  ואין לדון בזה מגדרי "כל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו" (בבלי מנחות קג ע"ב ועוד הרבה, ור' ירושלמי ביכורים פ"א ה"ה ועוד), ואם כן גם בנדון דנן לכאורה היה מקום לומר שדווקא משום שהוא מנוע מנטילת ידיים אין להתיר לו ללא נטילת ידיים. ואולם, לא זו בלבד שהדמיון רחוק, יש להעיר שככלל, בשאלת היקף תחולתו של הכלל "כל הראוי לבילה" נשברו קולמוסים רבים, מן הראשונים ועד האחרונים (ראה תוס' קדושין כה ע"א ד"ה כל הראוי לבילה; רשב"ם ב"ב פא ע"ב ד"ה כל הראוי לבילה; טור חו"מ סי' כח אות טו; כנסת הגדולה – כללי הגמרא, קעד, בשם מהרד"ך: "דלא אמרינן כל הראוי לבילה אלא היכא דאתמר בגמרא"; משנה למלך הלכות ביכורים פ"ג ה"ד ובהערת המגיה שם, וכן אור שמח שם פ"ד הי"ג; פני משה לירושלמי שם ד"ה וקרייה מעכבת ורש"ס שם ד"ה דכל הביכורים; משפט כהן סי' צא-צב; שו"ת ישכיל עבדי ח"א יו"ד סי' יח וח"ב יו"ד  סי' יד וקונט' אחרון יו"ד סי' ב; דבר אברהם סי' טז אות טז; הר צבי מילי דברכות סי' א אות יא, ועוד הרבה; וראה סיכומי דברים באנציקלופדיה תלמודית, ערך 'כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו', כרך כט, טורים נב-קכא), ולכן דומה שמגדר זה בוודאי אין קושי.