הטוב והיושר: מסיכון עולם – לתיקון עולם
ההיסטוריה הוכיחה שהגדרה אנושית לערכי טוב ויושר, עלולה להחריב עולם. מן המפורסמות- שבין גדולי הדוגלים בערך צער בעלי חיים, היו רבים שלא חמלו על בני אדם
"האדם הגדול בענקים הוא" - אברהם
(יהושע יד, טו; קהלת רבה ג, טו)
מה היא מטרת החינוך?
כחמש שנים אחר כינונה של מדינת ישראל החדשה (תשי"ג) חוקקה הכנסת את חוק החינוך הממלכתי, בנוסחו הראשון, ומאז הוא זכה למספר ניסוחים מעודכנים. בשנת תש"ס סוגננו ונערכו מחדש 11 מטרות החינוך, שזו תמציתן: חינוך לאהבת האדם, העם והארץ, אזרחות נאמנה למדינת ישראל, כיבוד הורים ומשפחה, מורשת, זהות תרבותית ולשון; הנחלת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ופיתוח יחס של כבוד לזכויות האדם, חתירה לשלום ולסובלנות; לימוד תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל, תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, הנחלת תודעת זכר השואה והגבורה; פיתוח אישיות הילד ויצירתיות; ביסוס ידיעות התלמיד בתחומי דעת, מדע ויצירה אנושית לסוגיה; הקניית מיומנויות יסוד נדרשות; עידוד פעילות גופנית ותרבות פנאי; חיזוק כוח השיפוט והביקורת, טיפוח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה; הענקת שוויון הזדמנויות לכל ילד ומתן אפשרות להתפתח על פי דרכו; טיפוח מעורבות בחיי החברה הישראלית ונכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, תרומה לקהילה והתנדבות; פיתוח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ ולנופיה, לחי ולצומח; וגם הכרת השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית וקבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל.
מאז הוטחה לא פעם ביקורת משמעותית על העמדה כזו של מטרות. לא זו בלבד שמדובר בהכרזות כלליות נטולות הכוון מעשי, אף לא זו בלבד שמדובר בעומס רב של "מטרות", אלא שבעיקר בולט היעדרה של מטרת-על ראשית ומרכזית, שממנה הכל אמור להתפרט.
"והיו עיניך רואות"
מרן הראי"ה קוק זצ"ל העמיד זה כבר מטרת-על לחינוך, ולא רק לחינוך הישראלי אלא גם לזה הכלל-עולמי. בשנת תרס"ט - כחמש שנים אחר עלייתו ארצה - מיען הרב איגרת לעורך כתב העת 'החבצלת' (י"ד פרומקין). הדבר נעשה על רקע פירסומה של סקירה לא מדוייקת על שיחה אותה נשא הרב לרגל חנוכת בית מדרש למוסד 'שערי תורה'. בשל אי-הדיוק, מבקש הרב שהפעם תפורסם איגרת-המאמר "בלשוני", ללא כחל וסרק וללא כל עריכה. בזכות אי-הדיוק זכינו אפוא לאיגרת (אגרות הראיה א', איגרת קע) שלימים תכונה "איגרת החינוך".
כפדגוג-אמן, הרב פותח בהצגת מטרת-העל של החינוך, מטרת-העל שממנה הכל מתפרט: עשיית האדם לטוב וישר.
מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר. מאז אשר החל אברהם אבינו לקרא בשם ד', היתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ד', כן יגדל טובו וישרו, ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה.
הרב רואה אם כן באברהם אבינו את "מזניק" ההגדרה החינוכית וההכשרה החינוכית הראויה והמדוייקת. כלומר, לא אדם הראשון ולא שם בן נח, שקדמו לאברהם, וגם לא משה רבנו ורבי עקיבא - מארי דשמעתתא דתורה שבכתב ושבעל-פה, שמאוחרים לאברהם. דווקא אברהם האוניברסלי - "אב המון גוים", הוא הדגם. והגם שאברהם היה אומנם מחנך דגול לציבור עצום ורב של חניכים (בראשית רבה פד, ד; רמב"ם, הלכות עבודה זרה פ"א ה"ג) אך כאלה שבסופו של דבר רובם לא החזיק מעמד (פרקי דר' אליעזר, כט), והגם שכמחצית מצאצאי אברהם (אם לא למעלה מזה) הלכו לתרבות רעה, ובכל זאת - לאורו נלך.
ובכן, מה היה בו באברהם אבינו שעשה דווקא אותו לדמות מופתית לדורות?
תשובת הרב היא שאומנם "דרך ארץ קדמה לכל" (אליהו רבה, פרשה א), אך גדולים שבעתיים ערכי דרך ארץ – טוב, ישר – כאשר הם מושתתים על תורה. זה ההבדל בין מוסר אנושי ובין מוסר אלוקי:
המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה. ואף על פי שהאדם נמשך אחריו לטובה על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון - אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה. וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הצבור האנושי בעמקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. לא יש עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך על פי המוסר האלוקי (אורות הקדש, תחילת חלק ג').
אברהם לא הסתפק ביידוע ערכי הטוב והיושר. אברהם הבהיר לעולם שערכים אלה צריכים להיות מבוססים על "קריאה בשם ה' ". אמת, כבר לפניו הוכרו מושגי הטוב והיושר, אך אברהם לימד שגם ערכים אלה – ושכמותם – אשר יש שמתייחסים אליהם כמוסר אנושי, יחסי (רלטוויסטי) ושכלתני, לאמתו של דבר גם הם ערכי מוסר אלוקי.
בשורת אברהם לא התמצתה אם כן רק בכך "שהטוב והיושר של האדם היא התכלית היותר נשגבה שלו", אלא גם בכך "שהקריאה בשם ד' והשרשת ידיעה זו היא ההכשרה היותר בטוחה למגמה זו". לכך הצטרפה עוד תובנה: "שהמגמה וההכשר הנם דבר אחד ולא יתפרדו". מה שנחזה להיראות כ"אמצעי", הוא בעצם חלק ממשי ומהותי של המטרה. (ראו גם אורות התשובה ו, ז).
ההיסתוריה-היסטוריה כבר הוכיחה שהגדרה אנושית לערכי טוב ויושר, עלולה להחריב עולם. מן המפורסמות שבין גדולי הדוגלים בערך צער בעלי חיים היו רבים שלא חמלו על בני אדם; שלא הייתה שפיכות דמים גדולה מזו שיצאה מתחת ידי הדת שאמורה להיות אמונה על אהבה וחמלה; שבשם אידיאלים נשגבים – "איזמים" למיניהם – נעשו מעשי עוול נוראיים, סבל למיליונים. הקריאה בשם ה', לעומת זאת, תוחמת, גובלת, מבהירה ומגדירה. מוציאה מסיכון עולם – מביאה לתיקון עולם.
תפיסה זו, שמשתיתה ערכים על אדני קודש, חשובה להפצה לא רק לישראל אלא לכל באי עולם. סדרו של עולם מתוקן חייב אם כן שמסר יסודי ועקרוני זה יצא דווקא מפיו של "אב המון גוים" – אברהם, "האדם הגדול בענקים".
