גירוש מסתננים
מחד גיסא, במאמר שפורסם בידי המכללה לביטחון לאומי בשיתוף אוניברסיטת חיפה בשנת 2009, כתב משה טרדמן, כי רוב-ככול המסתננים מאריתריאה אינם נרדפים אלא מהגרי עבודה. מאידך גיסא, ד"ר טרישה רדאקר- כתבה שרובם אינם מהגרי עבודה אלא פליטים.
ראשי פרקים
א. רקע ונתונים
ב. "לא תסגיר עבד אל אדוניו"
ג. הלכת איסור הסגרה: בין מקרא להלכה
ד. הלכת איסור הסגרה: טעמי ההלכה והשלכותיהם
ה. "מפרנסים עניי נכרים"
ו. יושבי עירך וארצך קודמים
ז. שיקולים נוספים
- יחס ההלכה לאמנה הבינלאומית
- עובדי עבודה זרה בארץ ישראל
- בין יחיד לציבור
ח. סיכום
א. רקע ונתונים
בירור מדויק של מציאות הוא תשתית-יסוד של פסיקת הלכה;[1] שבעתיים אמורים הדברים כאשר ישנם חילוקי דעות משמעותיים בזיהוי העובדות[2] ובהגדרתן, וכאשר לחילוקי דעות אלה זיקה ישירה להכרעת הלכה. כך הדבר בנידון דנן, ולכן הכרחי להציג תחילה, ולו בקצרה, רקע ונתונים ולהבהיר את עיקרי חילוקי הדעות.
הנה דוגמה לחילוקי דעות עובדתיים שכאלה: מחד גיסא, במאמר שפורסם בידי המכללה לביטחון לאומי בשיתוף אוניברסיטת חיפה בשנת 2009, כתב משה טרדמן, בהתבסס על עבודתו כמתשאל מסתננים, כי רוב-ככול המסתננים מאריתריאה אינם נרדפים אלא מהגרי עבודה. טענה דומה העלה גם שגריר אריתריאה בישראל. מאידך גיסא, ד"ר טרישה רדאקר - מאוניברסיטת טנסי בארה"ב ומומחית לענייני אריתריאה - כתבה שרובם אינם מהגרי עבודה אלא פליטים.
מי הם ה'מסתננים'?[3]
ככלל, מדובר בשלושה סוגי אוכלוסייה: 1. מהגר עבודה - מי שעזב את ארצו כדי לשפר מצב כלכלי; 2. מבקש מקלט - מי שטוען כי נשקפת סכנה לחירותו במדינת המוצא; 3. פליט - מי שברח ממלחמה או מסכנת חיים אחרת ובקשת המקלט שלו נבדקה והתקבלה.[4]
על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, עד ליוני 2018 נרשמה כניסת כ- 65,000 מסתננים לישראל, מהם כמחצית כבר אינם כאן וכ-37,000 שוהים כיום בארץ. מספר זה אינו כולל ילדים שנולדו להם בישראל ואשר מספרם נאמד על ידי ארגוני הסיוע למסתננים בכ-8,000. המספר גם אינו כולל מסתננים שלא נרשמו בעת כניסתם לארץ וכן תיירים שנשארו מעבר לתקופת האשרה. ההערכה היא שמספרם של אלה ואלה ואלה מסתכם בכ-100,000 איש.[5]
מדו"ח מחלקת המחקר של הכנסת שפורסם ביוני 2016 עולה כי מספר המסתננים המתגוררים בתל אביב מוערך ב-30,000. בשנת 2012 נולדו בבית החולים איכילוב כ-700 תינוקות למסתננות, היינו כעשירית מכלל מספר הלידות שם. מנתוני תחנות טיפת החלב שבה מטופלים ילדים עד גיל 6 עולה כי מספר ילדי המסתננים עד גיל 6 בדרום ת"א הוא כ-3,400 תינוקות ופעוטות. בשכונות מסוימות מספר ילדי המסתננים גדול ממספר ילדי הישראלים. בשנת הלימודים תשע"ז נפתחו בעבורם 46 גני ילדים, גידול של 58% לעומת שנת הלימודים הקודמת. לקראת שנת הלמודים תשע"ח השקיעה עיריית ת"א 20 מיליון ₪ בבניית 8 כיתות גני ילדים, תוספת לכ-100 גני ילדים מאולתרים בדרום ת"א. במקביל, ישנה הגירה שלילית של אזרחים ישראליים משכונות מסוימות: בשנים 2014-2010 עזבו כ-600 מדי שנה.
לדברי מפקד תחנת כיבוי האש האזורית תל אביב, כמחצית מכ-3,000 שריפות בשנה בתל אביב, מתרחשת בדרום תל אביב, חלק ניכר באזור התחנה המרכזית. כן חלה עלייה דרמטית במספר עבירות השוד. לפני הגעת המסתננים מנתה תחנת שרת בדרום ת"א שוטרים מעטים; נכון לשנת 2017 שירתו בה כ-200 שוטרים. שיעור הנשאות של מחלות בקרבם גבוה משיעור הנשאות באוכלוסייה הישראלית.
מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2017 אמד את ההוצאות של גופים ציבוריים על שהיית המסתננים בישראל לשנת 2016: 335 מיליון ₪ מתקציב המשרד לביטחון הפנים; 120 מיליון ₪ - עיריית תל אביב; 76 מיליון ₪ - משרד הבריאות; 28 מיליון ₪ - בית החולים איכילוב עבור לידות של מסתננות. המסמך מציין כי לא ניתן להעריך הוצאות נוספות של גופים ציבוריים אחרים, וכן עלויות כלכליות אחרות, כגון ירידת מחירי נדל"ן. כך וכך, מדובר בלמעלה מחצי מיליארד ₪.
במאמר שפורסם על ידי מרכז המחקר של המכללה לביטחון לאומי העריך שירות בתי הסוהר, שהמסתננים הם סיכון ביטחוני, משום שהם עלולים לשמש כמודיעים או כפעילים של מדינות עוינות או של ארגוני טרור.[6] הערכה דומה הציג גם שגריר אריתריאה בישראל. עוד הזהיר שב"ס שמבחינה חברתית יביאו המסתננים לצפיפות ולפשיעה.
בשלהי שנת 2018 ראה אור מסמך רשמי מטעמה של רשות האוכלוסין וההגירה. במסמך זה צוין כי במהלך שנה זו לא נכנס לישראל אף מסתנן ומספר המסתננים הצטמצם. מנכ"ל הרשות ציין[7] כי "כיום יש בישראל כ-35,000 מסתננים מאריתריאה ומסודן ועוד כ-7,000 ילדים". אגב כך הוא ציין כי בישראל שוהים כיום כ-60,000 תיירים שאשרת השהייה שלהם פגה, ועוד כ-15,000 עובדים זרים שאשרת העבודה שלהם הסתיימה והם נשארו בישראל. בסך הכול נמצאים בארץ כ-100,000 עובדים זרים.
השאלה שלנגד עינינו היא אם כן עקרונית, ובמידה לא מבוטלת גם מעשית: מה דעת ההלכה על גירוש המסתננים במצב זה?
ב. "לא תסגיר עבד אל אדוניו"
בדברים כג,טז-יז נאמר:
לא תסגיר עבד[8] אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו.[9]
ואכן, כבר בתנ"ך יכול אתה למצוא ביטוי ליישומה של הלכת-תורה זו, בבקשה שהפנה אל דוד "נער מצרי - עבד לאיש עמלקי" (שמואל א' ל,י-טו):
... וירדף דוד הוא וארבע מאות איש... וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אתו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקהו מים... ותשב רוחו אליו... ויאמר לו דוד למי אתה ואי מזה אתה, ויאמר נער מצרי אנכי עבד לאיש עמלקי ויעזבני אדני כי חליתי היום שלשה... ויאמר אליו דוד התורדני אל הגדוד הזה, ויאמר השבעה לי באלהים אם תמיתני ואם תסגרני ביד אדני ואורדך אל הגדוד הזה...
ידע - ככל הנראה - אותו "נער" שזה הנוהג וזו ההלכה הרווחת בישראל, שאין מסגירים עבד כזה חזרה לבית אדונו.[10] לעומת זאת, ובניגוד לכך, לא זה היה מנהג אומות העולם - אדרבה הן נהגו להסגיר, ואף נוהג זה בא לידי ביטוי בתנ"ך.[11] יתירה מזאת, חוקרי משפט עמדו על כך שהבחנה זו היא בין הבולטות שבין תורת ישראל ובין חוקי אומות העולם בעת העתיקה,[12] מקדמת דנא.[13]
עם זאת חשוב להדגיש - והדבר נוגע ישירות לענייננו - שהתורה אינה מעניקה הגנה לעבריינים ופושעים. במקביל לציווי "לא תסגיר", נאמר מקרא משלים: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא,יד). הדגיש זאת הרמב"ם, במורה-נבוכים (ג,לט):[14]
וכנגד ציווי זה, שאיש הזדון והרשע אם ביקש חסותנו - אין נותנים לו מחסה, ואין מרחמים עליו, ואין פורקים מעליו חובה כלל. ואפילו ביקש חסות האדם הגדול והנעלה ביותר, והוא אמרו "מעם מזבחי תיקחנו למות"... כי הרחמנות על הרשעים המשחיתים אכזריות על כל הבריות. אלה הם המידות המאוזנות בלי ספק, אשר הם מכלל חוקים ומשפטים צדיקים. ואינם כמידות הסכלים, שהם חושבים אותם מעלות, שיש להלל את האדם בהם על התאמצותו ואזרו עוז לכל מי שיזדמן, יהיה עושק או עשוק, כפי שהדבר מפורסם בסיפוריהם ושיריהם...[15]
בכל אופן, כאשר לא מדובר בעבריין ובפושע, הרי שחוזרת הלכת "לא תסגיר" למקורה וקיים איסור הסגרה.
השאלה היא באיזו מידה הדבר קשור לענייננו,[16] אם במישרין וכהלכה מחייבת; אם מכללא - היסק של "דימוי מילתא למילתא"; ואם למצער כהשראת מוסר וערכים הנובעת מ'רוח הכתובים וההלכות'.
ג. הלכת איסור הסגרה: בין מקרא להלכה
חז"ל, פוסקים ופרשנים, עסקו לא מעט בגדרה של הלכת איסור ההסגרה ובפרטיה המעשיים והרעיוניים. הם נתנו את דעתם לכמה וכמה שאלות: במי הדברים אמורים - הן האדון הן העבד, אם יהודי ואם שאינו יהודי; היכן מדובר - מארץ ישראל לחו"ל, מחו"ל לארץ ישראל, וכן ממקום למקום באותו 'מרחב'; מה הן הנסיבות - שגרתיות או עת מלחמה; מה הוא היחס שנכון לנקוט כלפיו - הושבתו, פרנסתו, הטבות עמו; טעמי המצווה ועוד. לרבות מהתשובות לשאלות אלה ישנה השתמעות הלכתית, ישירה ועקיפה.
לפי פשוטו של מקרא, מדובר בעבד שנמלט מאדונו. באיזה אדון מדובר - יהודי או גוי? נחלקו בדבר פרשני מקרא על אתר. אונקלוס תרגם: "לא תמסר עבד עממין ליד רבוניה דישתיזב לותך מן קדם רבוניה"[17] - כלומר: הפסוק מדבר בעבד גוי של אדון גוי.[18] זאת ועוד, הפסוק מדבר בעבד נמלט, כפשוטו של מקרא. רש"י הביא שני ביאורים: הראשון - "כתרגומו", הן לגבי הזהות והן לגבי המצב; השני - "אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל". כלומר, האדון הוא יהודי וגם העבד איננו גוי גמור אלא כזה שיש לו כבר שייכות-מה לתורה - עבד כנעני, שכידוע חייב במצוות כאשה;[19] גם המצב אינו זה של פשוטו של מקרא אלא זה של חז"ל, כפי שיבוא להלן.
זאת ועוד, העובדה שפסוקים אלה נאמרו במסגרת פרשייה 'מלחמתית',[20] הביאה אחדים מהפרשנים להבהיר שמדובר בהימלטות העבד על רקע זה. כך ר"א אבן עזרא (שם): "לא תסגיר עבד - בלכתם למלחמה יתכן שיברח למחניהם[21] עבד ואיננו ישראלי, מעם אדוניו - גם הוא איננו ישראל כי הוא בא לכבוד השם הנקרא על ישראל ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו הנה זה חלול השם על כן לא תוננו". יש להניח שגם ראב"ע סבור שהלכה זו אינה אמורה אך ורק ביחס למצב כזה של מלחמה, ואולם מאחר שסבירות ההימלטות גדולה יותר בעת מלחמה, לכן העמידה תורה הלכה זו בנסיבות אלה. כך גם רמב"ן,[22] חזקוני,[23] ספורנו[24] שם, ועוד.
האמור מעלה התייחס בעיקרו לפשוטו של מקרא. חז"ל 'קראו' אחרת לגמרי את המצב שבו הלכה זו מדברת. בספרי על אתר (פרשת כי תצא, פסקא רנט) נאמר:
(טז) לא תסגיר עבד אל אדניו, מיכן אמרו[25] המוכר עבדו לגוים או לחוצה לארץ יצא בן חורים. אשר ינצל אליך מעם אדוניו, לרבות[26] גר תושב.[27] (יז) עמך ישב, ולא בעיר עצמו.[28] בקרבך, ולא בספר. במקום אשר יבחר, במקום שפרנסתו יוצאה. באחד שעריך, בשעריך ולא בירושלם, כשהוא אומר באחד שעריך שלא יהא גולה מעיר לעיר. בטוב לו, מנוה הרע לנוה היפה. לא תוננו, זו הונית דברים. דבר אחר לא תסגיר עבד אל אדניו, בגוי שנצל מעבודה זרה הכתוב מדבר.
חז"ל שינו כאן לא מעט ביחס למפורש במקרא עצמו. א. בעוד שהמקרא מדבר ביוזמה של העבד הנמלט, הרי שחז"ל מעמידים את ההלכה ביוזמה של האדון המוכר; ב. בעוד שקריאה רהוטה של המקרא נראית כמפעילה בעיקר שיקולי חסד ורחמים כלפי מצוקת העבד שנמלט, הרי שחז"ל לעומת זאת מעמידים בעיקר שיקולים דתיים - מכירה לגוי והעברה מטהרת ארץ ישראל לטומאת חו"ל, ובכך ביטול ולפחות צמצום משמעותי של קיום מצוות; ג. בעוד שהמקרא דיבר ככלל על אי-הסגרה, בלא כל הבחנה על זהות האדון או איתור המיקום, הרי שחז"ל העמידו את ההלכה באדון גוי או גר תושב, ובמיקום מסוים - מא"י לחו"ל. עם זאת, הדברים אינם סותרים בהכרח זה לזה, והם עשויים להצטרף זה לזה. כלומר, ניתן היה לומר[29] שגם המשתמע מהמקרא, לפשוטו, תקף הלכתית, וכך גם מה שמתבאר לחז"ל.
פרשנות הספרי המעמידה[30] את הפסוק ואת הלכת אי-ההסגרה במצב של מעבר מארץ ישראל - חוצה לה, באה לידי ביטוי בבבלי גטין (מה,א), תוך תיאור מעשים שהיו:
ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ, אזל מריה אבתריה. אתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה נכתוב לך שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא, ואי לא מפקנא ליה מינך מדרבי אחי ברבי יאשיה; דתניא: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו' - יכול בעובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים הכתוב מדבר? ת"ל: לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, מאי תקנתו? עמך ישב בקרבך וגו'; וקשיא ליה לר' יאשיה, האי מעם אדוניו - מעם אביו מיבעי ליה! אלא אמר רבי יאשיה, במוכר עבדו לחוצה לארץ הכתוב מדבר, וקשיא ליה לרבי אחי ברבי יאשיה, האי אשר ינצל אליך - אשר ינצל מעמך מיבעי ליה! אלא אמר רבי אחי בר' יאשיה, בעבד שברח מחו"ל לארץ הכתוב מדבר... רב חסדא ערק ליה עבדא לבי כותאי, שלח להו הדרוה ניהלי, שלחו ליה לא תסגיר עבד אל אדוניו... שלח להו ההוא בעבד שברח מחו"ל לארץ, וכדרבי אחי ברבי יאשיה...[31]
אם כן, לדידו של רבי יאשיה - "במוכר עבדו לחוצה לארץ הכתוב מדבר", כספרי, בעוד שלדידו של רבי אחי בר' יאשיה - "בעבד שברח מחו"ל לארץ הכתוב מדבר". הראשון מתדרדר, השני מתעלה, אך לשניהם שורש העניין הוא בהגירה מא"י לחו"ל.
הרמב"ם מנה את המצוות בספר-המצוות (לא תעשה, רנד-רנה), והכריע את ההלכה למעשה במשנה-תורה (הל' עבדים פ"ח), בעבד שברח מחו"ל לא"י, ובהדגשה שהדבר אמור גם כאשר אדונו ישראל. בהקשר זה הוא לא ציין את המקרא לפשוטו, שמדובר באיסור הסגרה ככלל. זאת ועוד, הרמב"ם מדגיש שמדובר במי שבסופו של דבר מתגייר והופך גר צדק:
... הזהירנו מהשיב עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל לאדוניו, ואף על פי שאדוניו ישראל, אחר שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל לא יושב לו, אבל ישחרר אותו ויכתוב עליו דמיו בחוב... ויכתוב לו גט חירות ולא ישוב לעבודתו בשום פנים להסתופפו במקום הטהור הנבחר לקבוץ הנכבד... (לא תעשה, רנד).
...זה העבד שדבר בו הכתוב וכן זה הגר שהזהיר מאונאתו אמנם שניהם קבלו התורה על עצמם והם גרי צדק (שם, רנה).
המוכר את עבדו לעכו"ם יצא בן חורין וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן העכו"ם עד עשרה בדמיו וכותב לו גט שחרור ויוצא... המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא בן חורין וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שחרור ואבדו הדמים... המוכר עבדו לסוריא ואפילו לעכו כמוכר לחוצה לארץ (הל' עבדים פ"ח הלכות א, ו).[32]
עבד שברח מחוצה לארץ לארץ אין מחזירין לו לעבדות ועליו נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו, ואומר לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויתן לו, ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעין ב"ד שעבודו מעליו וילך לו. עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק, והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר וציווה עליו הכתוב שנאמר עמך ישב בקרבך באחד שעריך בטוב לו לא תוננו זו אף הוניית דברים... (שם הלכות י-יא).
הרמב"ם פוסק אם כן הלכה למעשה[33] את שלושת המצבים - הן זה של המוכר לגוי, הן זה של המוכר לחו"ל והן זה של הנמלט מחו"ל לא"י. הדגש של "לא תסגיר" מוסב על השלישי: "עליו נאמר", מן הסתם משום שבין המצבים השונים, זה היחיד שמדבר בהימלטות העבד, כאמור במקרא: "...אשר ימלט אליך...". לעומת זאת, הרמב"ם אינו מציין איסור הסגרה של עבד שבורח מאדונו, כאשר לא מדובר במצבים ייחודיים אלה.
לדידו אפוא, ההלכה מוגבלת למקרים דתיים מובהקים: אם מניעת הידרדרות דתית שיסודה במעבר לבעלות אדון-גוי, אם בלימת ירידה בכמות ובאיכות המצוות במכירה לחו"ל, ואם שדרוג קיום המצוות בעלייה מחו"ל ארצה "להסתופפו במקום הטהור הנבחר לקבוץ הנכבד". מכנה משותף לכל אלה: ענין דתי-מהותי הוא לוז איסור ההסגרה. דבר זה בא לידי ביטוי בפרט נוסף שאותו מציין הרמב"ם: הדגשה שבסופו של דבר העבד מתגייר והופך גר צדק.
כגישה זו, המדגישה את הממד הדתי, נקטו גם פרשנים נוספים. תרגום-יונתן (דברים כג,יז) כלל זאת בגוף מצוות "עמך ישב בקרבך: עמכון יתיב וינטור מצותא ביניכון אליפו יתיה אורייתא קבעו ליה מדרשא באתרא דצבי...". ראב"ע (דברים שם,טז) הדגיש זאת בטעם איסור ההסגרה; כך גם רמב"ן שם: "... איננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד ע"ז... ורבותינו אמרו אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ, שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ השם, וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצות נוהגות שם"; כך גם רבנו בחיי; וכך גם עולה מספר החינוך, מצוה תקסח: "משרשי המצוה, מה שזכרנו שרצה האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שניתן אל לבנו כבוד המקום ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת השם יתעלה"; וכך השל"ה, פרשת כי תצא (תורה אור): "טעם מצוה זו... כיון שבא וטבל לשם עבדות ובא לחסות תחת כנפי השכינה, אין ראוי לצערו ולדחותו אלא לקרבו".
מכל זה עולה שאם - לעומת זאת - מדובר בהגירה אחרת, כזו שאינה כרוכה בעלייה לארץ ישראל או כזו שאינה כרוכה בירידה ממנה, כזו שאינה מתבססת על מכירה לגוי או כזו שאינה מדברת במי שעתיד להתגייר, על כל אלה לא נאמרה המצווה, למצער ביסודה ובמקורה. יתכן שניתן להסיק מעיקר המצווה וללמוד ממנה על מקרים אחרים, בחינת 'דימוי מילתא למילתא', אך ברי שלרמב"ם - בספר-המצוות ובמשנה-תורה - לא על כך נאמר עיקרה של המצווה.
ד. הלכת איסור ההסגרה: טעמי ההלכה והשלכותיהם
עם זאת, בספרותו ההגותית, הרמב"ם נוקט נימה שונה. במורה-נבוכים (ג,לט) כתב הרמב"ם:[34]
ואמרו "לא תסגיר עבד אל אדוניו" הרי עם היות זה רחמים, יש עוד במצווה זו תועלת גדולה, והיא להקנות לנו המידה הנעלה הזו, כלומר שניתן מחסה למי שביקש חסותנו ונגן עליו, ולא נמסרהו בידי מי שערק מפניו. ולא די בכך שתתן מחסה למי שביקש חסותך, אלא שעוד מוטלת עליך חובה והיא שתדאג לצרכיו ותיטיב לו... והנה קבע דין זה בפחות שבבני האדם והנמוך שבהם במעלה, והוא העבד, כל שכן אם יבקש חסותך אדם רם המעלה, כמה מוטל עליך שתעשה למענו.[35]
בפסקה זו כלל לא מדובר בעניין דתי אלא רק בשיקולי חסד ורחמים שראויים להינקט כלפי נמלט. בכך נצמד הרמב"ם לאמור במקרא עצמו, והוא מתעלם ממה שנאמר חזור ושנה - כולל על ידו עצמו - בספרות ההלכתית. כמובן שהדברים אינם חייבים לעמוד בסתירה אלה לאלה והם יכולים להצטרף זה לזה.
ביטוי עוד יותר מפורט להיבט מודגש זה של חסד, נותן רבי משה דוד ואלי,[36] בפירושו לתורה, על אתר:
הנה כבר ידוע שהקדושה מואסת כל רשע, ואין רשע גדול מזה למסור עבד נכרי ביד אדוניו אם יבא להינצל ברשותו של ישראל, וז"ש לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו, כי כבר ידוע שהוא בורח מפני אכזריות אדוניו שרדהו בפרך ואינו יכול לסבול את רשעתו, ואם ישראל ימסרנו ביד אדוניו יהיה חילול השם גדול כי יאמרו הגוים שבני ישראל אכזריים יותר מהם מאחר דניחא להו להחזיר העבד העלוב מוכה ומעונה בידו של האכזר. ואדרבא, ניחא ליה לקב"ה שיהיו ישראל בחזקת רחמנים לעיני האומות כדי שיבאו להידבק עמהם ויכירו וידעו ההפרש הגדול שיש בין עם ה' לשאר העמים כי בכך יכירו וידעו ג"כ ההפרש הגדול שיש בין אלהי אמת ותורת אמת לאלהי השקר ודתי כזב של שאר האומות כי הש"י חפץ חסד הוא וכל אלהי נכר חפצים ברשע... ולכן, העבד הזה שבא להינצל ברשותך, עמך ישב בקרבך דהיינו במקום המוצנע שלא ימצאנו אדוניו ולא יחזירנו לשעבודם, וגם במקום אשר יבחר הוא ולא אתה כי בחירת האחרים מצערת את האדם כשהיא כנגד בחירתו, גם יהיה באחד שעריך דהיינו בעיר ולא בכפר כדי שתהיה הצלתו בטוחה ולא מתרפפת, וגם בעיר עצמה בטוב לו ולא בטוב לך שאם ירצה ידור בבית זה ואם ירצה ידור בבית אחר ולא תכריחנו לדור כפי רצונך, שאם תעשה כך זהו חסד שלם המשתווה אל הנהגתו של אדון הכל ואתה עושה נחת רוח ליוצרך וקידוש השם לעיני העמים... ואח"כ אמר לא תוננו שיש במשמע בין הונאת ממון בין הונאת דברים שלא יאמרו אליו דברים המעציבים ומשברים את לבו כמו ברחת מרבונך מפני רעתך, כי אין זה חסד שלם מאחר שדין ודברים כרוך בעקבו.
לוז הבעיה הוא אם כן אכזריות; ממנה העבד נמלט, ועבד כזה - אין להסגיר. על נמלט כזה נאמרה מצוות "לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו".
היבט זה הודגש גם על ידי בעל הפנים-יפות[37] (דברים, שם):
לא תסגיר עבד... דהיינו עבד גוי שברח מן הגוי ורוצה להתגייר... ואף דאין ידוע לנו שהוא גירות גמור... וכן כל דבר שנראה שהוא מתגייר בשביל הנאת עצמו, א"כ בזה שהוא פטור מעבדות היה אפשר לומר שלא יקבלוהו, אפ"ה הזהירה התורה שאל יסגירו אותו... מי יודע שמחשבתו לשמים או להנאת עצמו, והיינו דאמר קרא אשר ינצל אליך מעם אדוניו, פירוש אף די"ל דכוונתו אינו אלא להנצל מאדוניו אפ"ה לא תסגירנו...[38]
מכאן שבעוד הגישה הראשונה הדגישה את ההיבט הדתי, שהוא העומד ביסוד ציווי אי-ההסגרה, הרי שהגישה השנייה הדגישה את היבט החמלה והרחמים. להבחנה זו יכול שתהא השתמעות גדולה בענייננו. אין חולק שלפליטים שעליהם מדובר אין דבר וחצי דבר עם ההיבט הדתי. הם לא הגיעו ארצה כדי להימלט מטומאת ארץ העמים ולזכות לחיבת ארץ ישראל ולקדושתה, אין בכוונתם לקיים את מצוות התורה והם בוודאי אינם עומדים להתגייר. לעומת זאת, למצער חלקם - ה'פליטים' שביניהם, הגיעו ארצה כדי להימלט מחרב המונחת על צווארם. בנקודה זו קיימת השוואה מספקת בינם ובין אותם שעליהם קבעה תורה איסור הסגרה. גם עליהם נכון לומר את שצוטט לעיל: "שניתן מחסה למי שביקש חסותנו ונגן עליו, ולא נמסרהו בידי מי שערק מפניו", "שהוא בורח מפני אכזריות אדוניו שרדהו בפרך ואינו יכול לסבול את רשעתו... מוכה ומעונה בידו של האכזר... שבא להינצל ברשותך"; וכן שהוא נמלט "בשביל הנאת עצמו".[39] והיה ולא תנהג כך, וכן תסגירו, הרי שמעשה זה מגיע כדי עבירה שהיא מן היותר חמורות:[40] "חילול השם".[41]
כאשר מדובר בעבד הנמלט מאדוניו, שאותו אין להסגיר, כמו גם כאשר מדובר בפליט אשר רוחה-של-תורה מורה שלא להסגירו, הרי שהתורה פירטה והדריכה במדויק היכן ליישבו וכיצד לדאוג לו. לעיל צוינו דברי הספרי (כי תצא - פסקא רנט):
עמך ישב, ולא בעיר עצמו.[42] בקרבך, ולא בספר. במקום אשר יבחר, במקום שפרנסתו יוצאה. באחד שעריך, בשעריך ולא בירושלם; כשהוא אומר באחד שעריך שלא יהא גולה מעיר לעיר. בטוב לו, מנוה הרע לנוה היפה...
המלבי"ם על אתר (התורה והמצוה, קכו) ביאר זאת כך:
עמך ישב... למד בספרי שלא בעיר בפני עצמו. ופי', שישב יחד עם בנ"י, ולא שיהיה לו עיר מיוחדת לביתו ולעבדיו... בקרבך... ולא בספר - עיר סמוך לגבול, וטעם שניהם, משום חשש שלא ימסרו העיר לאויבים.[43] במקום אשר יבחר - הבורח כשבא למקום שהוא בטוח ממי שבורח, יתיישב שם. וא"כ הוא יכול לישב בכל ערי ישראל... מקום שפרנסתו תהיה מצויה, שיהיה לו במה להחיות את נפשו. באחד שעריך... לרבות כל ערי ישראל... שלא יהיה גולה מעיר לעיר, שלא יאמרו בני העיר שמסיג את גבולם, ודיו שאיחר שם איזה שנים, ואח"כ ילך לעיר אחרת, קמ"ל דלא יוכלו לומר כן. בטוב לו... מנוה הרע לנוה היפה, פי', כי דרך בנ"א כשיבואו למדינה אחרת יתיישבו במקום שפרנסתם מצויה, אף שאין המקום טוב למזג גופם. ואחרי שישב במקום שתהיה פרנסתו מצויה, יראו ליישבו במקום שראוי למזג גופו, שיהיה לו טוב באמת... לא תוננו... זו אונאת דברים, פי' אחרי שמי שהיה עבד במדינות אזיע[44] בימים הקדמונים וברח משם ובא בין בני ישראל ונתיישב במקום שפרנסתו מצויה, גם החליף את נוהו ליפה, דרך בני אדם לומר: "הראיתם את העבד הזה, האיך מתיהר בנו וכו' ", על זה אמר: לא תוננו, אף בדברים.
אמור מעתה, התורה לא הסתפקה באי-הסגרתו אלא הנחתה מחד גיסא על דאגה משמעותית לרווחתו תוך שמאידך גיסא היא גם מונעת כל חשש של הפיכתו - לימים - לגיס חמישי. בהתאם, מחד גיסא הוא רשאי לבחור את המיקום שנוח לו להתיישב בו והוא רשאי להשתקע שם לאורך ימים ושנים; צריך לוודא שהוא יכול להתפרנס במקום זה; לימים הוא רשאי לעבור למיקום נעים ונוח ומשופר יותר; ואסור לספר בגנותו. מאידך גיסא, משיקולים ביטחוניים התורה מורה שלא ליצור מתחם של פליטים - עיר, ואף שכונה מבודלת של פליטים - ובוודאי שאין למקם פליטים סמוך לגבול.
כך המלבי"ם, ודומה שכך סברו, פירשו והבינו מרבית העוסקים בנידון. עם זאת, נכון לציין שבעל הפנים-יפות (דברים טז,כג) ראה את הדברים כמעט כתמונת-ראי מהופכת:
...והיינו דכתיב עמך ישב בקרבך פירוש שאין רשאי לקנות בית בא"י... ע"כ אמר עמך ישב בקרבך דהיינו שישב אצלך; ואמר בטוב לו נראה פירושו כענין שאחז"ל (קידושין כ ע"א) בעבד עברי כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה, והיינו שאין ישראל מצווין להחיותו כיון דאינו גר גמור, וז"ש בטוב לו פירוש שאין אתם חייבים להטיב לו. וז"ש בילקוט (תצא תתקלד) במקום אשר יבחר במקום שפרנסתו יוצא דהיינו שאין ישראל מחויבים להחיותו, והיינו דכתיב לא תוננו, אף דכבר הזהירה התורה על הונאתו, מ"מ בזה שאינו גר גמור הוצרך התורה להזהיר עליו, וי"ל עוד דבכלל עמך ישב בקרבך היינו שלא להשיא אשה ישראלית כיון דאינו גמור אלא עמך ישב לבד...
כלומר, לדידו: אמנם אסור לך להסגיר את הנמלט, ברם הוא אינו רשאי לקנות בית אלא רק לדור אצלך, אם בשכירות ואם באירוח; לא קיימת לגביו מצווה "להחיותו" ולהיטיב אתו; ואין להשיא לו אשה ישראלית, למצער כל עוד לא התגייר.
עם זאת, כאמור, רוב ככל הפרשנים והפוסקים שעסקו בכך, ביארו את ההיפך הגמור והורו על תמיכה משמעותית ולא רק על אי-הסגרה.
ה. "מפרנסים עניי נכרים"
בהקשר זה נכון להוסיף ולציין בקצרה את הלכת פרנסתם של עניי אומות העולם, משום "דרכי שלום". בבבלי גטין (סא,א) אמרו: "ת"ר, מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום". ובהל' מלכים (י,יב)[45] פסק הרמב"ם:
...יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה... אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
אמת הוא שפוסקים דנו בשאלה אם הלכות אלה נוהגות רק כאשר אתה עושה זאת להם במקביל למה שאתה עושה לישראל, או שהלכות אלה נוהגות בעכו"ם גם ואפילו כאשר אינך עושה זאת לישראל אלא רק להם. האריך בדבר הב"ח (יו"ד סי' קנא ד"ה וכן מותר), שהסיק כי אמנם דעת רש"י (גטין שם) היא "שאין מפרנסין או מבקרין או קוברין לגוים אלא דוקא עם ישראל" ושכן היא גם דעת המרדכי (גטין סי' תסד).[46] ואולם, מהטור, כמו גם מהסמ"ג (עשין, קסב) והר"ן (גטין כח,א)[47] עולה שנוהגים כך גם כאשר אתה מפרנסם לעצמם, ללא ישראל. למעשה - הדגיש הר"ן - זו עצמה לשון התוספתא (גטין ג,יח שהביאה גם הרא"ש גטין פ"ה סי' כג): "מספידין מתי גוים ומנחמין אביליהם מפני דרכי שלום" ובדומה בירושלמי (גטין פ"ה ה"ט), כלומר גם כשלעצמם. בדעת הרמב"ם, סבר הב"ח שהבחין בין הנושאים: "דבפרק א' (ה"ט) ופ"ז (ה"ז) דהלכות מתנות עניים ופ"י דמלכים (הי"ב) כתב להדיא דמפרנסים עניי גוים בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום, משמע דבפני עצמן אין מפרנסין אותם, ובניחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים פי"ד דאבל (הי"ב) [כתב] בסתם, ומשמע אפילו בפני עצמן". הוא אמנם פלפל בדבר בכל שנוגע לקבורה, "אבל לענין פרנסה משמע להדיא מדעת הרמב"ם דאין מפרנסים אותם אלא עם עניי ישראל". לעומת זאת דעת התוספות (ערובין סד,ב ד"ה ולמדנו שחמצו) היא "דאף בלא עניי ישראל שייך דרך שלום, אם הולך עמו בדרך; וכן כתוב באגודה שם סימן סג עיין שם". ואחר הכול חתם והודיע הב"ח את הנהוג למעשה: "כבר נהגו לפרנס ענייהם אף בלא עניי ישראל". כך גם הכריע חתנו, הט"ז (יו"ד סי' קנא סק"ט):[48] "דבאמת אין חילוק בין עם עניי ישראל או לא".[49] כך היא גם פשיטות הלשון שאותה נקט השולחן-ערוך (יו"ד קנא,יב):[50] "מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם, משום דרכי שלום", בלא הסתייגות שהדבר אמור רק "עם" עניי ישראל.
דומה כי הפליטים - ואולי גם מהגרי העבודה, לפחות בנסיבות שאינן מנוגדות לאינטרס של מדינת ישראל - כלולים בחובה זו של 'דרכי שלום',[51] היינו בחובת הדאגה לפרנסתם, לבריאותם וכו'.
ו. יושבי עירך וארצך קודמים
אלא שבמקביל אין להתעלם מן ההלכה המורה על תיעדוף האוכלוסייה המקומית על זו שהיגרה. בהתייחס לחובת התמיכה באביון (דברים טו,ז-ח) הורה הספרי (פרשת ראה, קטז,ז) על סדרי קדימה:
כי יהיה בך אביון - אחיך, זה אחיך מאביך... שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ...[52]
כלומר, הקרוב קרוב קודם, הן קרבת ייחוס הן קרבת מקום. אח מאב קודם לאח מאם, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת, ויושבי ארץ ישראל קודמים ליושבי חוץ לארץ. הוא הדין גם תיעדוף יהודי על נכרי, שכן כך אמרו בבבלי (בבא מציעא עא,א) בהתייחס להלכת מתן הלוואה (שמות כב,כד):
דתני רב יוסף, אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין.
כלומר, לא זו בלבד שעניי משפחתך ("ענייך") קודמים ליתר עניי העיר, ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת, אלא שעני יהודי קודם לעני נכרי.[53]
העולה מכל זה הוא קדימת יהודים תושבי הארץ על מהגרים נכרים שזה מקרוב באו.
עם זאת, גם לקדימה זו יש גבול, והיא אינה בבחינת 'הכל או לא כלום'. ערוך-השלחן (יו"ד רנא,ד-ה) האריך בדבר והבהיר שלא עולה על הדעת כי כתוצאה מסדרי הקדימה ייווצר מצב שבו לא תינתן כל תמיכה כלכלית לעניים שאינם ממשפחתך, או לעניים שאינם מעירך:
...בעיקרי הדברים ק"ל טובא, דאם נאמר דברים כפשוטן דאלו קודמין לאלו ואלו לאלו דהכוונה שא"צ ליתן כלל למדרגה שאחר זה, ולפ"ז הא הדבר ידוע שלכל עשיר יש הרבה קרובים עניים... וא"כ לפ"ז אותם העניים שאין להם קרובים עשירים ימותו ברעב ואיך אפשר לומר כן. ולכן נלע"ד דבירור הדברים כך הם: דבוודאי כל בע"ב או עשיר הנותן צדקה מחוייב ליתן חלק לעניים הרחוקים, אלא דלקרוביו יתן יותר מלשאינו קרוביו וכן כולם כמדרגה זו... חלק גדול מהצדקה יתן לקרוביו ועניי עירו ומעט מחוייב ליתן גם לרחוקים ועניי עיר אחרת, דאל"כ עיר של עניים יגועו ברעב ח"ו, אלא וודאי כמ"ש...[54]
דברים דומים כתב גם ר"ח קנייבסקי (דרך-אמונה - הל' מתנות-עניים פ"ז אות קד), תוך שהוא מוסיף וקובע מה הוא שיעור הנתינה לקרובים ומה הוא השיעור שאותו נכון לתת ליתר העניים: "ראוי לנהוג ליתן מחצה לקרוביו ומחצה לשאר עניים, אם לא שקרוביו נזקקין ביותר...".[55]
מכאן שגם אחרי שנקבעה קדימתם של יהודים תושבי הארץ על מהגרים נכרים, אין משמעות הדבר: 'הכל' לאלה ו'לא כלום' לאלה. הרשויות צריכות לנהל בשום-שכל ותבונה את התיעדוף וליצור מצב מבוקר של שמירה - ולו גם מינימלית, יחסית - על זכויותיהם של המהגרים.
נקודה נוספת שטעונה אמירה מתייחסת לאותם מצבים שבהם אוכלוסיית מהגרים - ולמיצער חלק ממנה - יוצרת מצבי פשיעה, מסכנת את האוכלוסייה, את העיר ומכל שכן את המדינה, או מזיקה בכל דרך אחרת. לאמתו של דבר, כבר מדרשי ההלכה ופרשני המקרא נתנו לכך את דעתם, כאשר הם תחמו וסייגו את מקום יישובו של העבד הנמלט. על מה שאמר הספרי (כי תצא, רנט) "עמך ישב - ולא בעיר עצמו; בקרבך - ולא בספר", הבהיר המלבי"ם (התורה-והמצוה, שם, קכו):
עמך ישב... למד בספרי שלא בעיר בפני עצמו. ופי', שישב יחד עם בנ"י, ולא שיהיה לו עיר מיוחדת לביתו ולעבדיו... בקרבך... ולא בספר - עיר סמוך לגבול, וטעם שניהם, משום חשש שלא ימסרו העיר לאויבים.[56]
רמב"ן (דברים כג,טז) נימק בכך את אחד מטעמי המצווה של אי-ההסגרה: לא רק לעבד הנמלט אתה דואג בכך, אלא גם לעצמך, לתועלתך: "וטעם לא תסגיר עבד אל אדניו... שיתכן שילמד דרך מבוא העיר, כי בענין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי העבדים והשבויים הבורחים משם".[57] מעין זה כתב גם המשך-חכמה (שם שם, יז): "בקרבך - ולא בספר, פירוש, ששם יכול להתחבר אל האויב".[58]
מכאן שגם אם נכון הוא - כאמור לעיל - שאתה מצווה לסייע לו, עדיין יש לזכור שיש לדבר גבול. הגבול עובר במקום שבו העבד הנמלט מהווה סיכון בטחוני ועלול להפוך לגייס חמישי. דומה שפרט זה על הכלל כולו הוא בא ללמד: כל מקרה שבו קיים חשש מבוסס לפשיעה ולנזק מצד הפליט-המהגר, אין לחמול עליו.
זאת ועוד; חז"ל לימדונו,[59] ככלל, כי כשם שאין להתאכזר לרחמנים כך באותה מידה אין לחמול על אכזרים. מי שמאבד את איזון המידות הנכון, סופו מר ונמהר: "אמר ריש לקיש כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים...[60] ורבנן אמרין כל מי שנעשה רחמן על אכזרים מדת הדין פוגעת בו".[61] אף בנידון דנן גופו ציין הרמב"ם במורה-נבוכים (ג,לט[62] - שצוטט לעיל), כי לצד איסור הסגרת הנמלט קיים איסור חמלה על העבריין שאוחז בקרנות המזבח (שמות כא,יד).
ז. שיקולים נוספים
לבסוף, נכון לתת את הדעת ולשקלל במסגרת זו מספר היבטים נוספים, שאותם נציין להלן בקצרה אחר שכבר דשו בהם רבים:
שאלת קיומה של מחויבות הלכתית לקיום תוכני האמנה הבינלאומית שבנידון - אמנה שעליה חתומה מדינת ישראל כחלק מ'משפחת העמים' הבינלאומית, עשויה להשפיע גם היא על ההכרעה המעשית. האמנה הבינלאומית נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים קובעת (בסעיף 33) כי "שום מדינה מבעלות האמנה לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת". זאת ועוד, ההכרזה קובעת (בסעיף 14) כי ל"כל אדם" הזכות למקלט מדיני. מדינת ישראל אשררה את האמנה בשנת 1954 ולכן היא מחויבת ליישם את ההסדרים הקבועים בה. אמת, נכון הוא שעד היום האמנה לא נקלטה במשפטה הפנימי של ישראל ובחודש יולי 2010 אף החליטה ממשלת ישראל ש"אין מקום לעת הזאת לעגן חקיקה ראשית בנושא הפליטים...", ומכל מקום - כאמור - האמנה אושררה זה כבר.
בשל חתימתה המחייבת של המדינה על אמנה זו, כמו גם על אמנות נוספות,[63] נמנו וגמרו פוסקים להכריע שמבחינה הלכתית מדינת ישראל מחויבת למימוש אותן אמנות שעליהן חתמה. עיקר דיון הפוסקים נעשה על רקע שאלה אודות עבריין - או מי שאותה שעה נאשם בעבירה משמעותית - אשר נמלט מהארץ שבה בוצעה העבירה לארץ ישראל, והסגרתו נדרשה על ידי אותה מדינה. בהקשר זה כתב הרב בצרי[64] שרשאית המדינה לחתום על הסכם הסגרה בין-מדינתי, שכן "זה מעניני הממשלה" - השיקולים והיישום כאחד, ושעה שחתמה הרי שהיא מחויבת הלכתית לממש את שאמור באותה אמנה.[65]
לא זה המקום לדון בפרטי אותה פרשה שעוררה את העניין בשעתו, ובחילוקי הדעות ההלכתיים שהיא עוררה,[66] אך נידוננו הפוך: בעוד שבשעתו מדובר היה באמנות המורות על הסגרת יהודי לשלטון זר, הרי שנידוננו מתמקד באמנות המורות דווקא על אי-הסגרה. בשל הבחנה זו דומה כי בנידון דנן הכול יסכימו שלמחויבות המדינתית לאמנות בינלאומיות שעליהם המדינה חתומה, בהחלט שיש משקל הלכתי,[67] ואם כן גם זה נתון שצריך להילקח בחשבון.
סייג נוסף שצריך להילקח בחשבון הוא הימצאותם של נכרים עובדי עבודה זרה בישראל. הלכה היא בידוע שאין ליתן ישיבה לנכרים עובדי עבודה זרה בארץ ישראל,[68] בוודאי כאשר "יד ישראל תקיפה".[69] עם זאת, בדורות האחרונים דנו לא מעט פוסקים בשאלה העובדתית-מציאותית של הימצאות נכרים בכלל, נוצרים בפרט,[70] בארץ ישראל. רובם-ככולם נמנו וגמרו, בשורה התחתונה, שנכרים שכבר נמצאים בארץ ישראל, הרי שכל עוד אינם מסכנים את ישראל באדמתם, אין מוציאים אותם והם נשארים בה.[71]
ברם דומה ששונה הדבר כאשר השאלה אינה מוסבת על סילוק מהארץ אלא להיפך - על מניעת הגירתם לארץ ישראל והתיישבות בה. כאן דומה כי מוסכם - ככלל - שאם מדובר בעובדי עבודה זרה, ניתן למנוע התיישבות כזו מלכתחילה, ואף אם לא ניתן למונעה לחלוטין, הרי שככל שניתן לצמצמה, ראוי שכך ייעשה. לא לכך נועדה מדינה שבמגילת עצמאותה הדגישה את הגדרתה העצמית: "מדינה יהודית בארץ ישראל".[72] כל מדינה ריבונית מציבה חסמים על הגירה, וכך גם מדינת ישראל. ואולם במקביל, אם באמת בפיקוח נפשם של המהגרים עסקינן, אזי דומה שדיי בזיהויים כספק עובדי ע"ז, ולא כוודאי עובדי ע"ז, כדי להטות את הכף ולהכריע ששיקול פיקוח נפשם הוא שיגבר.
שיקול נוסף שצריך להילקח בחשבון הוא ההבחנה העקרונית בין פליט יחיד - ולכל היותר קבוצה קטנה (יחסית) של פליטים - ובין ציבור אוכלוסין גדול של פליטים. ברי שבמקורה, הלכת איסור ההסגרה של העבד הנמלט, לא נאמרה אלא בעבד יחיד - כך בתורה וכך גם בפסיקה. אמת, זה כשלעצמו עדיין אינו מהווה ראיה שכאשר מדובר בציבור ההלכה תהא שונה, מה גם שבמקורות עצמם לא נאמר מפורשות שההלכה תשתנה אם יהיה מדובר בעשרות אלפי עבדים נמלטים. ברם, דומה שרגליים לדבר והדבר מסתבר ביותר ומתקבל על הדעת.[73] אם ציבור גדול ועצום של עבדים יימלט וירצה להשתקע בארץ ישראל, ובכך לשנות את אופייה וצביונה, הרי שעל כך לא נאמר איסור הסגרה. לכשתמצי לומר, זה גופו המסר שעולה מלשון הרמב"ם (הל' ע"ז י,ג) על מניעת קיבוצם למתחם אחד: "ובלבד שלא יעשו שכונה".[74]
בהתאם, נכון הוא למדינת ישראל - כשם שהדבר נכון לכל מדינה קולטת אחרת - שתערוך בדיקה וחשבון מה היא הכמות שאפשרית לה לקליטה מיטבית ונכונה; מעבר לכך - לא עליה המלאכה לגמור, ונכון שגם מדינות נוספות יטו שכם.
ח. סיכום
- ביושר צריך לומר שחלק מהמקורות שנידונו לעיל, אינו בעל תוקף הלכתי מחייב. לא זו בלבד שיש מן המקורות המצריכים דימוי מילתא למילתא, אלא שלא פעם אותם מקורות נטועים בעיקרם בשדה הפרשנות וההגות ולא בשדה ההלכה. עם זאת, דומה שמקבץ כלל המקורות, כמותם הגדולה ואף פרשנותם משך הדורות, בהחלט מצביעים על דרכה של תורה[75] בסוגיה זו של היחס להגירה.
- ההכרעה צריכה להבחין בין סוגים שונים של 'מסתננים'. יש לקיים בדיקה ווידוא אמין ומדויק של הנסיבות הפרטניות-אישיות להגירת כל אחד ואחד.
- הלכה למעשה, אינו דומה דין פליט לדין מהגר עבודה. בעוד שההלכה אינה מורה על קליטת מסתנן שהוא 'מהגר עבודה', הרי שהיא כן נותנת דעתה לקליטת מסתנן שבאמת נרדף בארצו. אדם כזה, נכון לקבלו בסבר פנים יפות ולקולטו כדבעי, זאת כל עוד קליטתו אינה מהווה סיכון, לא למדינה ולא לתושביה.
- בכל מקרה, אין לגרש מסתננים למדינות בהן נשקפת להם סכנה, כולל ארץ מוצאם.
- הנהגה נכונה של קליטת מסתנן-נרדף, היא משיאי ההבחנה 'בין ישראל לעמים'. בקיומה כהלכה יש ממד מובהק של קידוש השם, בעוד שבאי-קיומה יש ממד חמור של חילול השם. ואחר שאין לך עבירה חמורה כחילול השם, והיפוכו של דבר למצווה חשובה בקידוש השם, הרי שוודאי נכון להדר בקיומה.
[1]. על נחיצות הכרת המציאות בדיוקה קודם להחלת סעיפי הלכה עליה, ראה קובץ 'אגרות חזון איש' א, איגרת לא: "מרובים המכשולים של ההתאמה כוזבת, מהמכשולים ביסוד ההלכה"; וראה בספרי אור-יקרות, עמ' 121-120.
[2]. לדבר זה אין קשר עם הסוגיה הלמדנית-עיונית הידועה בעולם הישיבות כ"לא תיתכן מחלוקת במציאות" - ראה מאמרי "מהלכות הרצי"ה ומהליכותיו", בקובץ 'מתלמידיי יותר מכולם', תשע"ג, עמ' 173-170. אלא שנידון דנן שונה, הן משום שה'מציאות' עצמה לא לגמרי ברורה, הן משום שייתכנו חילוקי דעות ביחס לאדם מסוים - מהי הגדרת מעמדו לאמתו של דבר, וכפי שיבואר להלן.
[3]. בסעיף 1 לחוק למניעת הסתננות משנת 1954 מוגדר 'מסתנן' - בין היתר - כ"תושב או מבקר ב[לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר-הירדן, עירק או תימן]... שנכנס לישראל". סעיף 10 לחוק זה קובע חזקה שלפיה "אדם שנכנס לישראל ללא רשות כניסה... רואים אותו... כמסתנן...". להלן נשתמש במילה "מסתנן" בהתאם להגדרתה בחוק - כלומר, כמתייחסת לכל אדם שנכנס לישראל בדרך היבשה ללא רשות כניסה, בלי להתחשב בנסיבות שבגללן חצה את הגבול.
[4]. כך בהתאם לאמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, משנת 1951, ןלפרוטוקול הנספח לאמנה זו משנת 1967. השווה מלבי"ם עובדיה א,יד - ביאור המילות: "...יש הבדל בין פליט ובין שריד. הפליט הוא הניצול מן החרב והיה במלחמה, והשריד יהיה גם כשהיה במק"א ונשאר מן העם בחיים".
[5] עם זאת, המסתננים אינם מיקשה אחת. נכון להבחין בין מאפיינים דמוגרפיים וסוציו-אקונומיים של שוהים בלתי-חוקיים מסוגים שונים. קיים שוני בנסיבות ההגירה, בריכוז למקום אחד לעומת פיזור ארצי, באחוזי פשיעה ועוד.
[6]. למעשה כך כתב כבר הרמב"ן על מקרא דנן, וכן כתב משך-חכמה, ראה להלן.
[7]. דיווחו של העיתונאי יורי ילון, פורסם בעיתון 'ישראל היום', 6 בינואר 2019.
[8]. ברי שהלכה זו נוהגת באישה - שפחה - לא פחות מבאיש; וראה פנים-יפות, דברים טז,כג: "ונראה דבזה איש ואשה שוים וה"ה שפחה הבורחת דינה כן אלא שבכל התורה כתב לשון זכר".
[9]. עיקרי הדיונים ההלכתיים בעניינה של מצוה זו נסבו - בעת האחרונה - על שאלת הסגרתם לחו"ל של עבריינים יהודים שנמלטו מ"ארצם" לארץ ישראל אחר שנחשדו בעשיית עברה משמעותית בארץ אחרת; וראה להלן.
[10]. וראה עובדיה א,יד-טו: "ואל תעמד על הפרק להכרית את פליטיו ואל תסגר שרידיו ביום צרה". וביאר שם אלשיך: "...לא היה לך להסגיר את שרידיו ביום צרה, לשום אותם במסגר ובבתי כלאים..."; וראה מצודת-דוד, שם: "לא היה לך לאסרם במאסר כאשר עשית"; המלבי"ם שם קושר זאת ישירות לציווי המקרא: "עכ"פ היה ראוי... שבל תסגר שרידיו אשר שרדו מהם בארצך, בל תסגר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו...". כן ראה את הביקורת הנוקבת שהטיח הר"ז סורוצקין (אזנים-לתורה - דברים כג,יז) באומות העולם, שלא סייעו ליהודים הנמלטים אשר נרדפו על נפשם בשנות השואה.
[11]. כך הסגיר המלך אכיש את העבדים שברחו משמעי בן גרא - ראה מלכים א' ב,ח-מ; וראה ר' חנוך, "עבדיו הנמלטים של שמעי בן גרא ובעיית הסגרתם", גלות אחר גולה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 39-29. וראה גם מלכים א' יח,י.
[12]. ראה י' שפיגל, התנ"ך כערש למשפט העמים, תל אביב תש"ן, עמ' 114: "חוק זה של 'לא תסגיר' - הוא גולת הכותרת בחוקי התורה. חוק זה הוא בניגוד בולט לכל מה שהיה מקובל ומקודש בתפישתם של כל עמי הקדם כמעט...". וראה מ' אלון, "דיני הסגרה במשפט העברי", תחומין ח (תשמ"ז), עמ' 265: "זכור לטוב אותו חכם משפטים הולנדי והוגו גרוציוס שמו (1645-1583), אבי המשפט הבינלאומי... אשר ביסס את עקרונות ההסגרה - ובין היתר אימרתו הידועה: Aut Punire Aut Dedere (או להעניש או להסגיר)... על דיני המקרא". וראה רנצ"י בר אילן, משטר ומדינה בישראל על פי התורה, ד, עמ' 1607-1606.
[13]. כך, למשל, ביחס לחוקי חמורבי: בעוד שהתורה ציוותה - כאמור - "לא תסגיר... עמך ישב", הרי שבחוקי חמורבי (19-17) נאמר: "כי ימצא איש עבד בורח או אמה בורחת בשדה והביאו אל אדוניו, בעל העבד יתן לו שני שקלי כסף. ואם לא יגיד העבד ההוא את שם אדוניו, ינהגנו אל היכל המלך ודרשוהו וחקרוהו ואל אדוניו ישיבוהו. אם יכלא את העבד הזה בתוך ביתו - מות יומת". כלומר, בעוד שלדידם של חוקי חמורבי, קיימת חובה להסגיר עבד בורח, הרי שלעומת זאת התורה מעודדת את ההגנה עליו ואת אי-הסגרתו. ראה גם רש"ר הירש, דברים כג,טז.
[14]. מורה נבוכים - מהדורת ר"י קאפח, ירושלים תשל"ז, עמ' ש.
[15]. ר"י קאפח, על-אתר (עמ' שסה, הערה 68), הבהיר כי כוונת הרמב"ם הייתה להבליט את עמדת המשפט העברי, המורה על הסגרה נגד הימלטות מן העונש, וזאת בניגוד לעמדתם של "הערבים לשבטיהם שמקודשת בעיניהם מתן החסות לכל מי שבקש חסותם, ואפילו מושחת משחית וחוטא, ולוחמים ומוסרים את נפשם למענו".
[16]. וראה ר"י זולדן, "קליטה וסיוע לפליטים ואזרחי אויב", צהר לג (תשס"ח), עמ' 60-53 (= צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 161-151); א' הכהן, "היחס לפליטים ומבקשי מקלט", פרשיות ומשפטים, תל-אביב תשע"א, עמ' 125-118.
[17]. וראה שם תרגום-יונתן, וכן ראב"ע ורבנו בחיי - מובאים להלן.
[18]. אך ראה להלן שפתי-חכמים, שבשל הרצון להתאים את אונקלוס לסוגיית בבלי גטין, נדחק להעמיד את אונקלוס בישראל שנמכר לנכרי. וראה פנים-יפות שם.
[19]. ראה שפתי-חכמים, על רש"י, שם: "עבד עממין פי' עבד שהוא ישראל הנמכר לע"א כדאיתא בגיטין (דף מה), ולפי זה קשה למה קרא אותו הקרא עבד דהא ישראל הוא, ל"פ ד"א כו'. ולפי' של ד"א קשה כיון דהאי קרא לא תסגיר לישנא דחירות הוא כמו שאמרו מכאן המוכר עבדו לע"א או לחוצה לארץ יצא לחירות, אם כן קשה למה נקט לישנא דלא תסגיר הל"ל לא תעביד עבד אל אדוניו, מ"ה צריך גם לטעם ראשון". וראה רא"ם, שם; השגת המשנה-למלך הל' עבדים ח,י; שלל-דוד, דברים שם; עמר-נקא - לר' עובדיה מברטנורא, שם; רש"ר הירש, דברים שם,יז.
[20]. דברים כג,י-טו: "כי תצא מחנה על אויביך... כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך...", ומיד בהמשך לכך, שם טז-יז: "לא תסגיר... עמך ישב...".
[21]. מעין פרשיית הנער המצרי של האדון העמלקי, שהובא למלחמה, כאמור לעיל.
[22]. "... שאם יברח העבד מאדוניו אשר יצאת עליו מחנה וינצל אל מחנך, לא תסגירנו לו...".
[23]. "...נסמכה כאן, לפי שמנהג הוא בלכתם למלחמה פעמים שיברח למחניהם עבד שאינו ישראל".
[24]. "אחר שדבר במחנה הצובאים, דבר בדברים הקורין בו לתקן ענינם והם ענין העבד הבורח...".
[25]. ראה מלבי"ם דברים שם, שלדידו של הספרי, לא זו עיקר כוונת התורה אלא זו רק אסמכתא, ולמעשה מדובר בתקנת חכמים; וראה גם משך-חכמה, דברים שם.
[26]. יש מקום לדון בשאלה אם הריבוי שבביאור הראשון מוסב על העבד או על האדון. אם על העבד, הרי שנראה כי לביאור הראשון הפסוק מדבר בעבד עברי שנמלט מלפני אדונו היהודי, ועל כך הוסיפו שכן דינו גם של "גר תושב" שנמלט מאדונו. משמע שלא זה יהיה דינו של עבד כנעני שנמלט מאדונו, ואם כך, הרי שהביאור השני סבור שמדובר ב"גוי שניצל מעבודה זרה" שאליה - כנראה - היה מחויב בשעבודו אצל אדונו-הגוי. משמע ששני הביאורים חלוקים בשתיים: א. האם הלכה זו נוהגת רק במי שמחויב זה כבר להלכה, ולו גם במידת-מה, אך היא אינה נוהגת בגוי; ב. האם יסודה של ההלכה בהנהגת חסד ורחמים כלפי הנמלט, או שעיקרה דתית - הצלה מעבודה זרה. אם - לעומת זאת - הריבוי שבביאור הראשון מוסב על האדון, הרי שלביאור הראשון הפסוק עצמו מדבר - כנראה - באדון גוי שממנו העבד נמלט, והריבוי בא לומר שהדין זהה גם בעבד שנמלט מאדון שהוא גר תושב. או-אז, הדעה השנייה חלוקה וסבורה שהלכה זו אינה נוהגת אלא רק באדון גוי ולא באדון גר תושב, שכן השני אינו עובד ע"ז. בכל אופן, כך וגם כך, לדעת הספרי לא צוין כאן דבר אודות הימלטות מארץ אחת (חו"ל) לארץ אחרת (א"י).
[27]. לשאלה אם גר תושב נוהג בזמן הזה, ראה רמב"ם, הל' איסורי-ביאה יד,ח וראב"ד שם. לשאלת מעמדו והלכותיו של גר תושב, ראה אנציקלופדיה-תלמודית, ו, ערך "גר תושב", טור רפט ואילך.
[28]. היפוכו של דבר בגרסת הגר"א: "עמך ישב - בעיר עצמו"! לשאלת משמעם של חילופי הגרסאות, ראה משך-חכמה, דברים כג,יז.
[29]. ברם - כאמור להלן - דומה שמדברי הרמב"ם, הן בספר המצוות וביותר במשנה תורה, עולה לא כך. שכן הרמב"ם תיאר את ההלכה רק לפי אמירות חז"ל וכלל לא לפי תיאור פשט המקרא.
[30]. העמדה נוספת של חז"ל, ראה קידושין סג,א: "לא תסגיר עבד אל אדוניו, ר' אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר, היכי דמי, אר"נ בר"י כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו" - אינה מענייננו. וראה פירוש יפה-תואר על דברים כג,טז, מה שהעיר בזה.
[31]. לביאור הדברים, ראה רש"י שם.
[32]. ראה שם גם הלכות ח-ט.
[33]. הלכת איסור הסגרה נוהגת הלכה למעשה גם בזמן הזה - ראה ספר החינוך מצוה תקסח. עם זאת, בכל שנוגע לגיורו של גר תושב, כאן הדברים סבוכים יותר ונתונים במחלוקת. ראה הל' איסורי ביאה יד,ח.
[34]. מורה-נבוכים, שם, עמ' שסה.
[35]. כפי שהובהר לעיל, במקביל, מדגיש - שם - הרמב"ם שמדובר במצווה 'מאוזנת'. לצד איסור ההסגרה קיים מנגנון שלא רק מאפשר אלא אף מחייב הסגרה, כאשר מדובר בפושעים ובעבריינים.
[36]. רבי משה דוד ואלי, איטליה, 1776-1697, תלמיד-חבר של רמח"ל.
[37]. רבי פינחס הלוי הורוויץ, בעל ספר ההפלאה.
[38]. דברים דומים ראה גם במלבי"ם, דברים שם.
[39]. לתפיסה זו חיזוק משמעותי ממה שכתב הרב ז' סורוצקין - אזנים-למשפט דברים כג, יז. בכנות וביושר הוא פקפק שם באמיתותה של האמירה הדתית, כביכול היא היא סיבת בריחת העבד מאדונו: "קשה להאמין שאהבת הארץ ותורתה היתה סיבת בריחתו... ושלא לחשוד אותו שברח מפני המציק, אדונו הקשה, אלא לדון אותו לכף זכות... ועד שאנו בודקים בעבד הזה, נבדוק בנו ובאבותינו, שגם אנחנו יצאנו ממצרים מפני שפרעה הכביד את עולו עלינו...". מכאן ששיקול החמלה הוא הוא העיקר בעוד שהשיקול הדתי משני ועלול להיות מן השפה ולחוץ גרידא. וראה שו"ת תשובות-והנהגות ח"ג סי' שנז: "...אפשר שראוי להצילם מצער, וכל שכן הוא משאר בעלי חיים". וראה פנים-יפות לעיל.
[40]. רמב"ם, הל' תשובה א,ד: "...המחלל את השם אף על פי שעשה תשובה... אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות"; שם, הל' שבועות יב,ב: "...חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות"; שם, הל' עדות א,ב: "...כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב", ועוד.
[41] פן נוסף של חילול השם בענייננו נוגע להפרת האמנה הבינלאומית שמדינת ישראל חתומה עליה (ועוד נדון בכך להלן) - ראו: ר"י עמיטל, "היחס למיעוטים על פי התורה במדינת ישראל", בתוך על יהדות ודמוקרטיה, ירושלים תשס"ג, עמ' 88-84, שכתב: "חובת קידוש השם ומניעת חילול השם מחייבת למלא כל הבטחה שניתנה על ידי מנהיגי העם הנוגעת לשלומם של נכרים"; ר"ב ברונר, "מעמדם של בני המיעוטים במדינת ישראל על פי התורה", צֹהר לו (תשס"ט), עמ' 83-75; א' חדד, "הפסיקה הציונית בנוגע לנוכרים במדינת ישראל", בתוך הלכה ציונית - המשמעויות ההלכתיות של הריבונות היהודית, ירושלים 2017, מעמ' 312.
[42]. אך ראה שם בביאור הגר"א - גרסה הפוכה בתכלית; וראה משך-חכמה לפרשייה זו שבכי-תצא.
[43]. על החשש להפיכת הנמלט לגיס חמישי, ראה גם להלן, בדברי רמב"ן ומשך חכמה.
[44]. כלומר: יבשת אסיה, וכוונתו - ביחס לתקופתו - לארצות נחשלות, שאינן מפותחות כאירופה.
[45]. ראה גם רמב"ם, הל' ע"ז י,ה והל' מתנות-עניים ז,ז.
[46]. ראה גם פרישה חו"מ סי' רמט אות ב; רדב"ז הל' מתנות-עניים א,ט לדעת הרמב"ם שם.
[47]. ראה גם רשב"א וריטב"א גטין שם.
[48]. ראה גם ש"ך שם ס"ק יט. וראה שיירי-קרבן לירושלמי גטין שם, בדעת הרמב"ם, שמהפסוק שהוסיף - טוב ה' לכל וכו' - משמע שסובר שעושים להם את כל הדברים אפילו לבדם.
[49]. ראה גם 'שיירי כנסת הגדולה' - הגהות הטור, שם.
[50]. ראה גם ביאור-הגר"א סי' קנא ס"ק כ וסי' רנא ס"ק ב.
[51]. על 'דרכי שלום' ביחס לגוי, ראה אנציקלופדיה-תלמודית, ז, טור תשכב: "דרכי שלום - ביחס לגוי". נכון הוא שתיתכן טענה שחובה זו, בנידון זה, תלויה ומיטלטלת בין שני ההסברים למהות דיני 'דרכי שלום' - אם כאמירה מוסרית-ערכית מהותנית ואם כאמירה תועלתנית גרידא. וראה שבט-מיהודה ח"ג סי' ע, מה שהסיק רא"י אונטרמן מלשון הרמב"ם. וראה גם רח"ד הלוי, "דרכי שלום ביחסים שבין יהודים לשאינם יהודים", תחומין ט (תשמ"ח), עמ' 81-71 ובהערה 8 שם. וראה ר"א דסברג וא' כהן, "יחסי יהודים ונוכרים: סקירה ביבליוגרפית", בתוך: בני ישראל ובני נח - אסופת מאמרים, אלקנה תשמ"ח, עמ' 118-83; א' שוחטמן, "יחסי יהודים ונכרים - 'מפני דרכי שלום' ו'משום איבה' ", מחניים 1 (סדרה חדשה), טבת תשנ"ב, עמ' 73-52.
[52]. הלכה למעשה, ראה רמב"ם הל' מתנות עניים ז,יג: "עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת...".
[53]. הלכה למעשה, ראה רמב"ם הל' מלוה ולוה ה,ז: "מצוה להקדים הלואת ישראל בחינם להלואת עכו"ם ברבית"; כן ראה שו"ע חו"מ צז,א.
[54]. הערה דומה - בהקשר אחר - ראה בספר אהבת-חסד ח"ב יט,ד: "ועתה נבאר פרט אחד הנוגע הרבה בענין צדקה. י"א דמה שאמרו דחומש הוא מדה יפה, ה"מ בשלא נודע לו שיש בעיר עניים התאבים ללחם או ערומים שצריכים לכסות, אבל כשיודע שיש בעיר אלמנות ויתומים וכה"ג אנשים מצוקים כאלו שאין לאל ידם להושיע את עצמם, מחויב מדינא להפריש עד חומש נכסיו, וכן משמע מדברי הגר"א שדעתו כן, וה"מ
כשידו משגת ליתן שיעור זה אבל אין מחויב לדחוק את עצמו לזה רק מצד מצוה וכנ"ל". וראה שם בהערה, שנדרש לסתירה ברמב"ם, בין מה שכתב בפיהמ"ש פאה ובין מה שכתב בהל' מתנות עניים, וביקש ליישב: "ואולי י"ל דבחיבורו איירי דאין ידו משגת בריווח ליתן עד חומש נכסיו לכן הוא רק מצוה מן המובחר לדחוק עצמו לזה, משא"כ כשידו משגת לזה נהי דאין יכול ליתן די מחסורו של העני הלא עכ"פ מה שיכול ליתן אמאי לא יתן".
[55]. וראה שם בציון ההלכה אות רמז - ביסוס הכרעה זו, כולל הפניה לערוה"ש הנ"ל "שלא יתן הכל לקרוביו". כן ראה שם, אות קב - בעניין קדימת עניי עירו לעניי עיר אחרת: "וכ"ז דוקא להקדים ולא לדחות נפשות, ולכן אם יש ליושבי ירושלים אפי' רק לחם צר, שוב אין להם קדימה עד שיגיע לכל א' מהעיירות אחרות ג"כ כשיעור הזה ושוב מהנותר שיצטרכו לכסות ומותרות יש דין קדימה למוקדם עד שיהי' שוה בשוה, וכן בעניי עירך ועניי עיר אחרת". עם זאת, בכל שנוגע לקרובי משפחה, בכך - לדידו - הדין שונה: "אבל קרובים קודמין לעניים אחרים לכל צרכיהם, אפי' אין לעניים אחרים מחיה וכסות כלל".
[56]. כך גם בפירוש מאיר-עין, על הספרי שם: "...דחיישינן דלמא עבדו בהערמה, כי היכי דניכבשו לארץ ישראל; והזית-רענן פירש... שלא ימסרו העיר בידי נכרים...". וכן במרכבת-המשנה על הרמב"ם הל' איסורי-ביאה יד,ח: "...שלא ימסרו העיר ביד נכרים..."; וראה משך-חכמה ויקרא כח,כט, כולל הלכה נוספת המבוססת על אותו עיקרון - "וזה מושכל". וראה ר"י רוזן, "נכרים במדינה יהודית - אוטונומיה או פיזור", תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 266-259.
[57]. יש להניח שלנגד עיני הרמב"ן עמד המקרה התנ"כי המפורש שבו עבד נמלט אכן חשף את דרכי ההגעה - מקרה העבד המצרי שסייע לדוד לגבור על עמלק, כמפורט לעיל.
[58]. סיוע לדבר הביא מהלכה נוספת המייחדת את הספר: "ועיין עירובין מה ע"א ובעיר הסמוכה לספר (אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיינן ומחללים עליהן את השבת). וכן אין עושים עיר הנדחת סמוך לספר (סנהדרין טז ע"ב)". וראה שם הערתו, בהשוואה בין העבד הנמלט ובין גר תושב: "אך קשה לי מברייתא דבפרק החולץ (יבמות מח ע"ב): ובעיר הסמוכה לספר אין משהין אותו כל עיקר (שמא ישמע דבר ויאמר לחבירו עובד כוכבים). ואם כן, כיון דכל גר תושב אין משהים אותו בסמוך לספר, מאי רבותא דעבד שלא רצה למול. וצריך לומר דמ'ישב' לא ממעטינן רק דיותר מי"ב חודש אין מניחים לגר תושב בספר. אך בפרק קמא דבבא בתרא מוכח דיושב העיר גבי עיר הנדחת מקרי שלושים יום, יעויין שם. וצריך לומר דפחות משלושים יום שרי, ובעבד אסור כלל". כלומר, בעוד שגר תושב רשאי להתמקם בספר עד י"ב חודש, הרי שעבד-נמלט אסור לחלוטין להתיישב שם.
[59]. מדרש זוטא - קהלת (בובר) פרשה ז. ראה גם ילקוט-שמעוני שמואל א' רמז קכא: "א"ר יהושע בן לוי, כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים, להלן כתיב ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב וישכם שמואל לקראת שאול בבקר...".
[60]. ושם: "מנלן משאול, הדא הוא דכתיב ואת נוב עיר הכהנים וגו' (שמואל א' כב, יט), כתיב הכא ויחמול שאול והעם (שם טו, ט), והתם לגבי נוב עיר הכהנים על רחמנים לא חמל".
[61]. ושם: "הדא הוא דכתיב וימת שאול ושלשת בניו ונושא כליו וגו' " (שמואל א' לא,ו).
[62]. מהדורת ר"י קאפח, שם, עמ' שסה.
[63]. 'אמנת האמנות' - אמנת וינה משנת 1969 - קיבעה את מעמדן המשפטי של האמנות הבינלאומיות. ישראל חתמה ואשררה את אמנות איכות הסביבה, את האמנה המסדירה את היחסים הדיפלומטיים וכדומה. באשר לאמנות הנוגעות לדיני מלחמה, המצב מורכב יותר. ישראל חתומה על ארבע אמנות ז'נבה, אשררה אותן ומחויבת להן. כמו כן חתמה ישראל על האמנה לאיסור ניסויים גרעיניים, ועל האמנה האוסרת שימוש, ייצור ופתוח נשק כימי, אף כי לא אשררה אותן. עם זאת, ישראל נמנעת בעקביות מלחתום על האמנה לאיסור הפצת נשק גרעיני, והיא בין המדינות הבודדות שאינן חתומות על אמנת הנשק הביולוגי.
[64]. "טובת הפרט מול טובת הציבור - חשש לעגינות מול צו הסגרה", תחומין ט (תשמ"ח), עמ' 64.
[65]. ראה גם מה שכתב השופט מ' דרורי, ב"ש (ירושלים) 4024/05, היועץ המשפטי לממשלה נ' ז' רוזנשטיין, תק-מח 2005(1) 4188, עמ' 4214, שנידון בבית המשפט המחוזי בירושלים (לא פורסם), בסעיף 112: "מנקודת מבטו של המשפט העברי, ראוי לציין כי, בפועל, הכיר בית דין רבני בירושלים, על פי עמדת המשפט העברי, כי יש תוקף להסכם ההסגרה ולצו המורה על הסגרתו של פלוני לארץ אחרת...".
[66]. ראה תחומין ח (תשמ"ז), עמ' 309-263, מקבץ מאמרים על הסגרה, בעקבות פרשת ויליאם נקש: מ' אלון, "דיני הסגרה במשפט העברי"; מאמר תגובה של ר"ש ישראלי, "הסגרת עבריין לשיפוט זר" (= חוות-בנימין ח"א סי' כג); רי"ד בלייך "הסגרת פושע לעם נוכרי", ולבסוף תגובת מ' אלון: "ביסוס המערכת המשפטית על דיני התורה (תגובה להשגות)". כל זאת בדיון בשאלת הסגרתם של עבריינים יהודים שנמלטו ארצה אחר שנחשדו בעשיית עברה משמעותית בארץ אחרת. [לסקירת הפולמוס בין מ' אלון לבין ר"ש ישראלי, ראה י' רונס, 'משנתו ההלכתית של הרב שאול ישראלי', עבודה לשם קבלת התואר דוקטור, אוניברסיטת בר־אילן תשע"ב, עמ' 83-64]. וראה עוד קודם מאמרו של ר"ב רבינוביץ-תאומים, "הסגרה למאסר נכרים", נעם ז (תשכ"ד), עמ' שלו-שס, ועוד. בהקשר זה נזכיר את האמור לעיל כי עניין ההסגרה זכה גם להתייחסות בית הדין הרבני במסגרת פסק דינו בסוגיית עגינות של אשת עבריין שנידון להסגרה - ראה במאמר של ר"ע בצרי שהוזכר לעיל, עמ' 67-63. לעניין ההסגרה ראה גם את מאמרו של הרב יהודה גרשוני: Y. Gershuni, Extradition, in : N.Rakover, Jewish Law and Current Legal Problems, Jerusalem, 1984, pp. 127-136. וראה שו"ת חבל-נחלתו ח"ג סי' ע; רח"ד הלוי, "הסכם הסגרה בין מדינות על פי הלכה", כבודה של תורה ד - חידושים וביאורים ברמב"ם, תשמ"ח, עמ' נג-נד, וראה לו גם בשו"ת מים-חיים, סי' סז (ככלל, דעת הרח"ד הלוי מצדדת בהסגרת פושע יהודי לחו"ל); י' זילברשטיין, 'חילופי ראיות והסגרה בין מדינות: התמודדות מדינת ישראל עם ארגוני פשיעה על פי ההלכה', צהר, לט (תשע"ו), עמ' 240-221.
[67]. אשר לאיסור "לא תכרות להם ברית" (שמות כג,לב; שם לד,יב; דברים ז,ב), ראה סמ"ג ל"ת מז ועמודי-שלמה - הערות מהרש"ל שם; תוס' יבמות כג,א ד"ה ההוא; תוס' ע"ז כ,א ד"ה דאמר; רמב"ם, ספהמ"צ ל"ת מח, ובהל' ע"ז י,א (והנוסחאות השונות שם) ובהל' מלכים ו,ג; היראים, שיד (פ"ז); ספר החינוך, צג ועוד; וראה רי"א הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על-פי התורה א, עמ' 21 ושם הערה 15: רא"י ולדינברג, הלכות מדינה ג, שער י פרק ט, אות א, עמ' רנה-רנו; שו"ת משנה-הלכות, הקדמה לחלק ה; ר"י אריאל, "הברית עם צור", תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 276-267; ר"א אבינר, תחומין ח (תשמ"ז), עמ' 357-354.
[68]. שמות כג,לג; דברים ז,ב; בבלי ע"ז כ,א; רמב"ם, ספהמ"צ ל"ת נא ובהל' ע"ז י,ג-ה ועוד. אשר ל"לא תחנם", ראה סיכומי דברים באנציקלופדיה תלמודית, כרך לד, ערך "לא תחנם".
[69]. רמב"ם, הל' ע"ז שם ה"ו: "...בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום, לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה...", וראה השגת הראב"ד שם; והשווה לדברי הרמב"ם בהל' איסורי-ביאה יד,ז. עם זאת, תצוין דעתו של רח"ד הלוי, "דרכי שלום ביחסים שבין יהודים לשאינם יהודים", תחומין ט (תשמ"ח), עמ' 78: "כיון שאין לגויי נכר בזמננו דין עובדי עבודה זרה, לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים בשום פנים לנהוג בגויי זמננו כדין עובדי עבודה זרה. ולכן, כל מכלול היחסים שבין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחו"ל, בין ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חברו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה מפני 'דרכי שלום' בלבד, אלא משום שלפי ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עובדי עבודה זרה. ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם... ועוד, הכל ניתן להיעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום 'דרכי שלום' דווקא".
[70]. לעניין מעמדם של נוצרים בהלכה - בעת החדשה, ראה ר"ש אבינר, "יחס היהדות אל העולם הנוצרי", תחומין ח (תשמ"ז), עמ' 370-368; ד' פיקסלר וג' נדל, "האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם?", תחומין כב (תשס"ב), עמ' 78-68; א' הכהן, "נצרות ונוצרים בעיניים רבניות בעת החדשה: מהרב קוק ועד הרב עובדיה יוסף", מחנים 15 (סדרה חדשה תשס"ד), עמ' 123-88, ועוד.
[71]. ראה ראי"ה קוק, משפט כהן סימנים נח, ס, סג (ור' גם אורח משפט סי' סד אות ה); רי"א הלוי הרצוג, 'זכויות המיעוטים לפי ההלכה', תחומין, ב (תשמ"א), עמ' 179-169, ומה שהגיב רבצמ"ח עוזיאל, 'תגובה לספר על החוקה', בתוך ספרו של רי"א הרצוג 'תחוקה לישראל על־פי התורה', ירושלים תשמ"ט, א', עמ' 245; ר"ש ישראלי, 'מעמד הנכרי במדינת ישראל', עמוד הימיני, סי' יב; ר"ע יוסף, שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' סה; ר"י גרשוני, 'המיעוטים וזכויותיהם במדינת ישראל לאור ההלכה', תחומין, שם, עמ' 192-180, מבחינה הלכתית צרופה וגם מצד 'דרכי שלום'; ר"ש גורן, משנת המדינה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 65, ובמאמרו 'חוקה תורנית כיצד', בספרו של רי"א הרצוג 'תחוקה לישראל' הנ"ל, שם, עמ' 156-152; רש"ת רובינשטיין, 'זכויות המיעוטים לאור ההלכה', תורה שבעל פה, ל (תשמ"ט), עמ' יח-כו; רי"ז סגל, 'באיסור ישיבה בארצנו לנכרים אלא אם מקבלים עליהם שבע מצוות בני נח', שבילין, כט-ל (כסלו תשל"ז), עמ' קנט; רש"ב ורנר, 'כריתת ברית ועשיית שלום בין ישראל לעמים לאור ההלכה', תורה שבעל פה - כא (תש"ם), עמ' נח; ר"י רוזן, 'נכרים במדינה יהודית - אוטונומיה או פיזור', שם, ד (תשמ"ג), עמ' 266-259; ר"א אבינר, 'מעמד הישמעאלים במדינת ישראל', תחומין, ח (תשמ"ז), עמ' 362-337; ר"י ורהפטיג, ' "לא תחנם" ומשמעותו בימינו', שם, עמ' 212-193; ר"ב ז'ולטי, 'החזקת השטחים המשוחררים', תורה שבעל פה, יא, (תשכ"ט), עמ' מט-נ; ר"א מלמד, פניני הלכה - העם והארץ, הר ברכה תשע"ח, עמ' 139-131, ושם עמ' 291-254 מתשובות הרב גורן; ז' ורהפטיג, 'על היחסים עם המיעוטים הלא יהודיים בישראל', שנה בשנה - תשמ"ב, עמ' 299-295, בעניין עמדתו של הרב הרצוג ביחס למינוי נכרים; ר"א שוגרמן, 'היחס למיעוטים במדינת ישראל', ניב המדרשיה, יח-יט (תשמ"ה-תשמ"ו), עמ' 265-263; ר"י אריאל, 'ישראל - גוי אחד בארץ', צפיה, ג (תשמ"ט), עמ' 222-135; ר"י זולדן, 'מינוי נכרים לתפקידים ציבוריים', תחומין, כג (תשס"ג), עמ' 357-348, ועוד הרבה.
[72]. כלשון מגילת העצמאות: "...אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
[73]. דוגמא להבחנה מהותית בין דינו של יחיד לדינם של רבים, ראה רמב"ם, הל' סנהדרין כד,ד; שם, הל' רוצח ב,ד; שם, הל' מלכים ג,י; וראה הנמקה מהותית לדבר, בדרשות הר"ן, דרוש יא בדבר נחיצות הפעלת מערכת שיפוטית מקבילה, כזו שלעתים - לאור נסיבות ייחודיות - תחרוג משורת הדין הרגילה, הסדורה. וראה מה שכתב ר"י עראמה בספרו עקידת-יצחק, פרשת וירא, שער כ; ומעין זה במורה-נבוכים ג,מא, מהדורת ר"י קאפח, שם, עמ' שעא. בהקשר הדוק לנדו"ד, ראה תחומין ח (תשמ"ז) עמ' 360 אות א. יודגש כי לא פחות משיש לכוח הרבים ביטוי שלילי, יש לו גם ביטוי חיובי - ספרא בחוקותי פרשה א פרק ב; רש"י ויקרא כו,ח; ראש השנה יח,א; מגן-אברהם סי' רפח ס"ק יד; משנה-ברורה סי' קטז סק"ג, ועוד הרבה.
[74]. למקורו, ראה בבלי ע"ז כא,א, רש"י ותוס' שם. וראה רש"ב ורנר, "כריתת ברית ועשיית שלום בין ישראל לעמים לאור ההלכה", הנ"ל, עמ' נט; שו"ת ציץ-אליעזר ח"י סי א פרק יא: "...יש להקפיד מיהת שהעכו"ם לא יהוו רוב בשום עיר מערי ארץ ישראל שנכבשה תחת ידינו (מלבד השאלה הבטחונית) כי כשהם מהוים רוב ממעטים איך שהוא מקדושתה של העיר...."; ר"י רוזן, "נכרים במדינה יהודית", הנ"ל, עמ' 262-260, ושם גם על המחלוקת אם הנחיה זו נוהגת רק בא"י או גם בחו"ל.
[75]. דוגמה לדבר זה, בנושא המשיק לנידון דנן, ראה ר"י רוזן, "נכרים במדינה יהודית - אוטונומיה או פיזור?", הנ"ל, עמ' 266; כך שם, כך גם כאן.
