הלכות מלכים לרמב"ם - מינוי המלך ומשיחתו

מי הם המצֻוִּים והמוסמכים למנות מלך, וכיצד? בשאלה זו יש להבחין בין מִנוי מלך מלכתחילה, לבין מִנוי בנו של המלך לממשיכו.

רבני מרכז תורה ומדינה

התורה אומרת: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא". משה מצוה את העם לשים עליו מלך, הוא גם מצוה איזה מלך להעמיד ואיזה לא וכיצד לבחור. משמע שהעם הוא הממנה עליו מלך. עם זאת, המלך צריך להיות "מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ". הרי שהבחירה ביד ה'. (וראה להלן עמ' טו, בביאורים השונים לקושיה העולה מכאן)לו.

כתב הרמב"ם (מלכים א ג): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו". (ומקורו בתוספתא סנהדרין ג ד). הרמב"ם כתב כאן "אין מעמידין מלך בתחילה", בביאור המלה "בתחלה" כתבו כמה אחרונים שהיינו כאשר ממנים שושלת חדשה, אבל כדי למנות מלך בן מלך אין צורך בנביא.

גם אב"ע ורמב"ן (דברים יז טו) כתבו שכדי למנות מלך צריך נביא או או"ת משום שנאמר "אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ", וע"י נביא או או"ת הוא מודיע את בחירתו. גם אברבנאל (בהקדמתו לספר שופטים) אומר שהמלך ממונה ע"י העם ונבחר ע"י נביא.

שני גורמים ממונים אפוא על מִנוי המלך, ה' והעם. כלומר: הסנהדרין, שהם מנהיגי העם וממנים בשם העם, והנביא, שיאמר את מי בחר ה'. אמנם, כאשר מִנה שמואל את שאול, לא הסתפק בנבואתו אלא אף הפיל גורל באורים ותומים, אבל הכלל הוא אותו כלל: יש לשאול את ה' וה' בוחר. ה' מודיע את בחירתו, אם ע"י נביא ואם ע"י או"ת.

משמע אפוא שמנוי המלך צריך להיות ע"י בחירת ה'. ואולם יש שכתבו שדי בקבלת העם. ואחרים כתבו שאינו מלך ללא קבלת העם. וכמה מקורות יש לכך:

הירושלמי (הוריות ג ב) אומר שלמלכי ישראל יש דין מלך לעניין כפרה בשעיר, מלבד חמשת המלכים האחרונים שנטלו את המלכות בליסטיא. אבל הראשונים, אע"פ שגם בהם יש שהרגו או נהרגו, מתכפרים בשעיר. רק בימים האחרונים של מלכות ישראל, שבהם המלכות היתה מאד לא יציבה, התכפרו המלכים כהדיוט. ומסתבר שכוונתו שלא רק התכפרו בשעירה, אלא שלא היו מלכים כלל לשום עניין, כיון שנטלו את המלכות בליסטות. ודבריהם וצווייהם אינם מחייבים את הקהל.

תוס' (סנהדרין כ:) שואל מדוע נענש אחאב על כרם נבות, ומביא תירוצים רבים. לפי אחד התירוצים כל מלך שלא מלך על כל ישראל ומאת ה' אינו מלך. ואולם, משמע שלפי שאר התירוצים אחאב הוא מלך לכל דבר. ולפי אחד התירוצים יכול לקחת מהעם כל מה שהוא רוצה לצורך הממלכה אך לא לעצמו. הר"ן שם חולק וסובר שכל מלך שהמליכוהו עשרת השבטים עליהם דין מלך יש לו לכל דבר. (יש לשאול מה דינו של מי שלא המליכוהו ישראל. את ירבעם המליכו ישראל, גם את עמרי אבי אחאב המליכו ישראל אחרי שרבו תומכיו. אבל בעשא ויהוא השתלטו בכח. אמנם יהוא עשה זאת ע"פ נביא, אבל אצל בעשא לכאורה לא היה לא נביא ולא המלכת העם. גם אם בסופו של דבר מלוכתו מעידה על כך שהעם שומע לו).

מכאן עולה שגם מלכי ישראל שמלכו שלא כדין, ירבעם שמרד בשלמה ובנו, וכן המורד בו והמורד במורד בו, ובניהם, משמלכו וקבלום ישראל הרי הם מלכים ודינם כדין מלך. והמורד בהם הוא מורד במלכות. (וכאמור לעיל, יש לשאול מה דינם של בעשא ואלה בנו).

ואולם, עולה מכאן גם שמלך שמלך בכח, ולא קבלו אותו ישראל עליהם, אינו מלך. וכך אומר הרדב"ז (מלכים ג ח): "האי מלך היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה אין ישראל חייבין לשמוע אליו והממרה את פיו לא נקרא מורד במלכות". כלומר: אע"פ שלכתחילה צריך שימליכוהו ישראל ע"פ ה', בדיעבד די באחד משני הממליכים האלה. ה' או ישראל. אבל ללא אף אחד מהם – אינו מלךלט.

בירושלמי (סנהדרין ב ג) משמע שדוד סבר שכיון שנמשח ע"י שמואל מלך הוא, ואילו אביגיל אומרת לו שכיון ששאול עוד חי – אינו מלך. וראה גם במגלה יד: גבורת ארי (יומא כב:) אומר שמשנמשח דוד מלך הוא, וגם אביגיל לא אמרה שאינו מלך, אלא שכיון שלא הכל יודעים שהוא מלך אין ראוי שיהרוג. גם רד"ק (שמואל א כה יג) אומר שדן אותו למיתה כי ידעו הכל שדוד נמשח. משמע שדי במשיחה כדי שיחשב המשוח כמלך וידון דיני מורד.

בכמה מקומות מצאנו שמלך שמטבעו יוצא הוא המלך שבידו לשלוט ולדון. אם העם מקבל את מטבעו – הוא מולך. וכך פסק הרמב"ם[א] (גזו"א ה יח) והוסיף את הנמוק: "שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים". הרמב"ם אומר את דבריו לאו דוקא על מלך ישראל אלא גם על מלכי הגויים. (ויש לשאול האם זה דינו דוקא בעניינים כספיים, שהרי את כספו הם מקבלים. אמנם, הכל מודים שיכול לקחת מהם גם ממון שאינו מטבעות כסף, אע"פ שאת זה מעולם לא שעבדו לאיש). מלכות תלויה בקבלת העם. הרמב"ם עוד מוסיף שם ואומר: "אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר".

מינוי המלך, אפוא, בידי העם.

בכמה מקומות אנו מוצאים שביהודה עם הארץ היו אלה שממנים את המלך[ב]. בישראל רוב המלכים המליכו את עצמם בכח (או שירשו את אביהם המולך בכח). אבל מצאנו: "אָז יֵחָלֵק הָעָם יִשְׂרָאֵל לַחֵצִי חֲצִי הָעָם הָיָה אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַת לְהַמְלִיכוֹ וְהַחֲצִי אַחֲרֵי עָמְרִי:  וַיֶּחֱזַק הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי עָמְרִי אֶת הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי תִּבְנִי בֶן גִּינַת וַיָּמָת תִּבְנִי וַיִּמְלֹךְ עָמְרִי". משמע שהעם קובע[ג], והוא זה שמקבל את המלך למלך. גם במרד אבשלום ומרד שבע בן בכרי אנו מוצאים שיש משמעות לקבלת העם[ד] ושאם העם אינו מקבל עליו עוד את מלכותו של המלך שוב אינו מלך[ה]. ודאי במרד ירבעם, שגרם לכך שהמלך שעשרת השבטים קבלו עליהם נעשה מלכם.

וראה דברינו לגבי סנהדרין, הרמב"ם סובר שהמצוה למנות שופטים מוטלת על עם ישראל ואם לא נותרו סנהדרין או מלך מוטל על עם ישראל למנותם. כסנהדרין כן מלך. יש מצוה על עם ישראל למנות מלך. צריך להיות מלך שנבחר ע"י ה', אך אם אין נבחר, על העם מוטל למנות מקרב אחיהם. כך אומר גם הרמב"ן (דברים יז טו).

צ"פ (רצד א) אומר שמלך שיורש את אביו לא צריך את הסכמת הצבור, אבל מִנוי מלך חדש צריך הסכמת צבור. ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד רכח ד"ה ומ"מ נראה) משמע שגם זה וגם זה צריכים הסכמת הצבור.

בספר תחוקה לישראל (ח"א נספח ב) וכן בהערותיו של הרב עזיאל על תחוקה לישראל (מופיע בסוף תחוקה לישראל ח"א) כתבו שאם אין גִלוי על בחירת ה' באיש כלשהו, הבחירה ביד העם או שלוחיו. ואם אין ב"ד – העם כלו מצֻוֶּה לבחור מלך. עוד כותב שם הרב עזיאל שגם המלך צריך לשמוע לדעת העם.[ו]

קרן אורה (הוריות יא. ד"ה יכול) אומר שסמכותו של מלך נובעת מכך שכל העם קבל אותו עליהם, ולכן ביד העם להורידו מגדולתו. עוד הוא אומר שמלך שמלך בחזקה לא נוהגים בו דיני מלך. הוא מוכיח את דבריו מהירושלמי האומר שמלכי ישראל האחרונים לא היו מלכים כי נטלו את מלכותם בלסטות. עוד הוא אומר שמדברי הרמב"ם משמע שאינם מלכים משום שלא נמשחו ע"פ נביא[ז]. ושה' נתן מלוכה לדוד ובניו לבד וכל המורד בו ובזרעו כמורד בשכינה. ואין להעמיד מלך שלא מזרעו אלא ע"פ נביא. לכן אומר קרן אורה שמלכתחילה די בקבלה של כל ישראל. גם אם לא בחר בו ה'. מלך שהתקבל על כל ישראל הרי הוא מלך. ואולם, משנבחר דוד שוב אין להמליך אחר תחתיו שאינו מבניו אלא ע"פ נביא.

לעֻמתו אברבנאל, שעם זה שכתב שעדיף לא למנות מלך, כתב שאחרי מינויו אסור להורידו, וכן עולה מדברי שמואל. אחד הנִמוקים של אברבנאל לדבריו הוא שהמלך הומלך ע"י ה', ולכן רק ה' יכול להורידו מגדולתו. (ויש לשאול מה הוא יאמר על מלך שהעם בחר בו).

משפטי עזיאל (ב יו"ד מב) אומר שמשיחת המלך ביד העם או נציגיו, כלומר הסנהדרין. אמנם לכתחילה הם מצֻוִּים להעדיף את בן המלך הקודם. אבל המלוכה אינה רכושו של המלך והיא תלויה בעם.

לעמת זאת, חסדי דוד (סנהדרין ד) אומר שמלוכה צריכה נביא, כלומר  בחירת ה'. הוא אומר שגם מלך שאינו מבית דוד אם התמנה ע"פ נביא יש לו דין מלך, אך שלא ע"י נביא אינו מלך. וכבר הזכרנו לעיל שמדברי חסדי דוד (סנהדרין ד) אפשר ללמוד שהוא סובר שמִנוי המלך בידי ה' ולא בידי העםלו.

וכבר הזכרנו לעיל את משפט כהן קמד טו, שאומר שכאשר אין מלך מבית דוד, כל שעומד על ישראל בהסכמת כלל ישראל יש לו דין מלך. עמוד הימיני ט יב מתבסס על משפט כהן הנ"ל, ואומר שמלוכה היא לאו דוקא לאיש אחד. ושהיא מסורה לעם כולו.

לגבי מִנויו של בן המלך תחתיו, כבר הזכרנו לעיל שלדעת אחרונים רבים אין צורך בנביא. נציגי העם הם הממליכים אותו. (והזכרנו לעיל שמצאנו ביהודה שהעם, או עם הארץ, המליךמב).

הגמ' בר"ה (ב:) מביאה בריתא האומרת: "מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן מונין שנה לזה ולזה מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן מונין ראשונה לראשון ושניה לשני". על הסיפא אומרת הגמ': "דאימנו עליה מאדר ומלך בן מלך הוא". משמע שאפילו מלך בן מלך צריך שימָנו עליו ויחליטו להמליכו. וגם אחרי שהחליטו – כל עוד לא מלך בפעל, אינו מלך. אין אומרים שהוא מולך מאליו עם מות אביו, ואין אומרים שכשנמנו עליו מתחילה מלכותו למפרע. המלכות אינה מתחילה אלא כשמולך בפעל.

כתב הרמב"ם (פה"מ כריתות א): "הממלכה ירושה היא לבנים. אלא שאם אירע סכסוך וקטטה בזרע דוד אי זה איש למנות אם פלוני או פלוני, והיתה אחר כך הסכמת הכל על אחד מהם, או שהלכו הרוב אחריו, או שמנוהו הסנהדרין או נביא או כהן גדול, או שהושגה המלכות לאחד מהן באיזה אופן שיהיה, הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי להפסיק הקטטה והמלחמה ולסלק המחלוקת וידעו ההמון שזה הוא משיח ה' שייראוהו". מדברי הרמב"ם עולה שבכל אופן שיהיה יכול המלך להבחר, אלא שלפני כן הוא מזכיר את הסכמת הכל או הרוב או הסנהדרין או נביא או כהן גדול, משמע שזו דרך המלך. דרך המלך היא למנות את בנו של המלך, ודוקא את בנו של המלך ולא אדם אחר, וממנים אותו ע"י הסכמת העם או הסנהדרין או הנביא או הכהן. אלא שמבניו של המלך הקודם מי שמולך בפעל, מלכותו מלוכה, גם אם לא התקבלה בדרך הראויה.

דברי מלכיאל (ד פב) אומר שהמלך בוחר את בנו שימלוך תחתיו, וראיתו מדוד שהכריע בין שלמה לאדוניהו, ומשמעון הצדיק שאמר מי מבניו יכהן תחתיו[ח]. עוד הוא אומר שלא מועילה מחילה בירושה זו. עוד הוא אומר שכאשר מוסכם על הכל שהבן היורש ראוי לתפקיד ויכול לשמש בו, אסור למנות אחר. אבל אם יש חולקים על עצם יכלתו למלא את התפקיד, הולכים אחר דעת רוב העם.

אבנ"ז יו"ד שיב ד-י, עומד על כך שלדעת הרמב"ם אם יש מחלוקת מי מבני המלך יירשנו, כאשר תוכרע המחלוקת מושחים את הנבחר רק כדי להסיר מעליו מחלוקת. שלא יבוא אח"כ אחיו ויקח את המלוכה. אבל מעקר הדין אינו צריך המלכה, ממילא הוא מולך. אבל לדעת רש"י אם תהיה מחלוקת הבן לא יורש, וכאשר מכריעים מי המלך, צריך למשוח אותו מעקר הדין, כדי למנות אותו למלך. אמנם, אבנ"ז עומד על כך שבכל מקרה מצֻוֶּה העם למנות דוקא את אחד מבניו של המלך הקודם ולהשקיט את המחלוקת. אלא שכל עוד לא עשו זאת, לדעת רש"י הבן אינו מלך, לכן הוא צריך משיחה מחדש. כי אינו ממשיך את אביו. (בדומה לירושת עֻבר שנולדת מחדש). טעם הדבר הוא שכחו של המלך נובע מכך שקבלוהו ישראל. ומן הסתם קבלו אותו ואת זרעו אחריו. אבל אם פסקה המלוכה מזרעו צריכים ישראל לקבלו מחדש (שם טו). וכן אם ישראל מרדו בו, אמנם הם חיבים להמליך שוב דוקא אותו ולא אחר, אבל צריך משיחה מחדש. (לכאורה יש להקשות ממ"נ, אם נשאר זכאי למלוכה, המלכה למה, ואם לא – למה דוקא הוא. וע"כ הוא סובר שצריך בחירה כפולה, וה' בחר בדוד). בנו העיר שם שיש הבדל בין מלכות דוד לשאר מִנויים. מלכות דוד שהיתה ע"פ נביא חיבים כל ישראל להמליך דוקא את זרעו, אבל שאר המִנויים אם רוב מנין ורוב בנין של הקהל אינם חפצים בבנו, אינו יורש, ואין שום חיוב למנות את בנו. ואם יש רק רוב מנין או רק רוב בנין, מועילה לו העובדה שהוא בנו.

עוד אומר אבנ"ז, שאם רוב ישראל רוצים את אחד מבניו של המלך, אינו צריך משיחה והוא מולך. אבל אם אח"כ חזרו בהם ובקשו בן אחר, אע"פ שהלה טרם היה כשר למלכות בשעת מות אביו, חוזר ויורש את אביו למפרע, שהרי הראשון לא נמשח, ומושחים אותו וממליכים אותו. משמע מדבריו שהדבר תלוי בבחירת העם. ועוד הוא מוסיף שם שאם רוב ישראל רוצים את אחד הבנים, לא יועיל שהמלך הקודם בחר באחר. עוד הוא כותב שגם מי שנמשח ע"י נביא ע"פ ה', אינו מלך עד שיקבלוהו ישראל, וכשיקבלוהו ישראל צריך משיחה מחדש, וראיה מדוד[ט]. ועוד הוא מאריך לומר שללא הסכמת הקהל המלך אינו מלך, אך מ"מ אם נמשח מלך אינם רשאים להעמיד אחר, אלא הוא או אחד מבניו.

ח"ס (או"ח יב) אומר שמלך ישראל אינו בעל הארץ, ולכן אינו מוריש את כסאו לבניו. אלא אם בנו ראוי לתפקידו הוא קודם לכל אדם. לכן צריכים הסנהדרין או נציגי העם לדון אם למנותו. וכל עוד לא מינוהו אינו ממונה[י]. (לכאורה בנגוד לדברי אבנ"ז הנ"ל שמשנבחר המלך הוא יורש את אביו למפרע. אמנם, גם הוא כותב שהוא ממשיך של אביו). ועם זאת, ח"ס עצמו כותב שם שכיון שנמשח דוד יכול רחבעם למלוך אע"פ שאין אמו מישראל, כי הוא לא מולך בזכות עצמו אלא בזכות דוד, ולא את רחבעם המליכו אלא את דוד.

מש"ח (במדבר כ יח) אומר שבכל מקום שאין המלכות ירושה עושים כדעת העם.

[א] ככל הנראה מקור דבריו במדרש על אביגיל במגלה יד:

[ב] מלכים ב כא כד, כג ל, ובפשטות היה להם תפקיד גם בהמלכת יהואש בפרק יא.

[ג] המקרה הזה הוא מקרה שאפשר ללמוד ממנו רבות. כי אמנם זמרי מרד והרג את כל בית בעשא, אבל ישראל לא היו עמו והמרד לא הצליח. בעקבות הריגת בית בעשא לא יכלו ישראל להמליך עליהם אדם מזרעו, אך הם המליכו את עמרי שהיה חלק ממערכת הממשל של אלה בן בעשא, ומבכירי שריו. (וכנראה גם משבטו. על בעשא נאמר שהיה מבית יששכר. בית עמרי מולכים בשומרון, למה אפוא יש להם היכל גם ביזרעאל? כנראה זו נחלת אבותיהם. ומכאן שאף הם מבני יששכר. שהרי יזרעאל היא בנחלת יששכר. (ואולי משום כך קראו לעירו שומרון ולא שמר, כי היו ממשפחת השמרוני, בני שמרון בן יששכר) עמרי היה משריו ומשבטו של אלה בן בעשא, והעם רצה להמשיך את השלטון הקים). יתכן שגם תבני היה שר חשוב בבית בעשא. כלומר: להבדיל ממקרי המרד השונים בהם השתלט על הממלכה אדם בכח הזרוע, במקרה הזה לא היתה הפיכה. ההפיכה נכשלה. והיה צורך להמליך בדרכי שלום מישהו ממנגנון המלוכה הקיים. לא היה כאן מלך שמולך בכח, וגם לא מלך היורש את אביו, ובמקרה כזה ממליכים בהסכמת העם. לכן המליכו כל ישראל את עמרי עליהם במחנה.

[ד] ראה ירושלמי ר"ה א א. הוריות ג ב. וכן הביא משם ראיה אבנ"ז (יו"ד שיב טו) שהעם יכול להדיח את המלך, וראה גם שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם ד.

[ה] אמנם ראה הלכות מדינה א ג ד, שאומר שבימי מרד אבשלום בטלה מלכות דוד רק לענין כפרה בשעיר, ולא לענינים אחרים. ואולם יש להשיב על דבריו. ועוד יש לומר שאפשר שכשחזרו העם והמליכו עליהם מחדש את דוד, בטלה מלכות אבשלום למפרע ונעשה דוד מלך למפרע גם באותם ימים.

גם המשנה בהוריות ט: מדברת על מלך שעבר מגדולתו, הרי שאפשר להעביר אותו מגדולתו. גם בכריתות כו: אומרת הגמ' שנשיא יכול להשתנות. כלומר: להפסיק להיות נשיא.

[ו] יש להעיר ששאול נענש על שירא את העם ושמע בקולם. אמנם, שם הוא שמע בקולם נגד דבר ה' וזה היה חטאו.

[ז] אמנם, הוא עוסק שם בכך שהם אינם מלכים לענין כפרה בשעיר. לא ברור שגם לענינים אחרים.

[ח] ואפשר להביא ראיות רבות נוספות, ממלכים ונשיאים שצוו מי יחליפם.

[ט] אבנ"ז מוכיח מכך שאע"פ שמשחו שמואל משחוהו ישראל שוב, שהיה צורך במשיחה השניה משום שהראשונה לא עשאתהו מלך, ואז הוא שואל לשם מה נצרכה הראשונה, ומשיב שהועילה לכך שלא יכלו למשוח אחר תחתיו. אבל אפשר לבאר אחרת: שמואל משחו ראשונה, כדי שידעו על כך ישראל וימשחוהו שניה.

[י] הוא מוכיח את דבריו מהגמ' בר"ה שהבאנו בסמוך, שמשמע ממנה שעד שלא מינוהו אינו ממונה. אע"פ שהוא מלך בן מלך. לכאורה נתן היה להשיב על דבריו שבמקרה שבו למלך היו כמה בנים, צריך לדון את מי מהם למנות. אלא שאי אפשר להשיב כן, משום שאם זו ירושה – משמנוהו הוא ממונה למפרע ממות אביו. וכיון שהגמ' אומרת שאין מונים לו שנה עד שיומלך בפעל, משמע שאינו יורש אלא ממונה. אלא שלכתחילה יש למנות את בנו של המלך הקודם, אם הוא ראוי לכך.