הלכות מלכים לרמב"ם - כבוד המלך
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי"
התורה אומרת: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה’ אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד: וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". לכאורה, עִקר הפרשיה הוא לבלתי רום לבבו מאחיו. הפרשיה לכל ארכה מצוה את המלך במצוות רבות שנועדו לבלתי רום לבבו מאחיו, כדי שינהג בעצמו כאחד מאנשי העם. משמעות הפרשיה היא שהמלך יהיה ככל האדם בכל דבר. לא ירום לבבו מאחיו אלא יהיה כאחד מהם. אבל חכמים דרשו מכאן להפך. חכמים הדגישו בפרשיה זו שתהא אימתו עליך[א]. מדוע? יתכן שהתורה דִברה אל המלך וחכמים דִברו אל העם. המלך מצֻוֶּה לבלתי רום לבבו מאחיו, והעם מצֻוֶּה שתהיה אימתו עליהם. ואין סתירה בין הדברים. ואולי הדבר תלוי בשאלה מה תפקיד המלכות והאם היא חשובה מצד עצמה או שלא באה אלא מפני הצורך, כי גנאי הוא לישראל שיהיה להם מלך בשר ודם, וטוב היה אילו יכולים היו ישראל להיות ממלכה אשר אין לה קצין שוטר ומושל, ובלא קצין שוטר ומושל כֻלם צדיקים וכלם אינם גוזלים וכלם נותנים מס ונושאים בעול עם הצבור. אך כיון שזה אי אפשר, בלית ברירה צותה התורה למנות מלך.[ב] לכן הדגישה התורה דוקא שלא ירום המלך, שהרי מלכתחילה הוא דבר לא ראוי, ואילו חכמים הדגישו שתהיה אימתו עלינו, שאלמלא כן אין בו תועלת.
ואולי אפשר לפרש שמכך שה' בחר בו מתחיב שתהיה אימתו עלינו, וזה עִקרה של הפרשה, שאימת ה' עלינו ועל מלכנו. הפרשיה פרטה שתהיה אימת ה' על מלכנו, ובארו חכמים שאם אימת ה' עליו, ממילא צריכה להיות אימתו עלינו. לפי הביאור הזה, במלך שאינו נבחר ע"י ה' אין דין שתהיה אימתו עליך. לפי הביאור הזה יש מצוה במִנוי מלך אשר יבחר ה', והיא מצוה חשובה מצד עצמה ולא רק מפני הצורך, וחשיבותה משום בחירת ה'. אשר יבחר ה' אלהיך בו. בדומה לערכו של המקום אשר יבחר ה'[ג]. כלומר: המלך נבדל ונבחר מהעם. ורק משום כך צריכים אנו לכבדו[ד]. ואולי אפשר ללמוד כך גם מכך שיש מלך שצריך להזהיר אותו שלא ירום לבבו מאחיו. שהרי הוא מושל בעם. ממילא למדנו שהוא מושל בעם, והוא נבדל ונבחר מהעם, שאל"כ למה צריך להזהירו שלא ירום לבבו. ואולם, בהוריות יג. אומרת הגמ' שהמלך אינו נבדל מהעם כמו שהכהן נבדל מהעם, ולכן מלך שמת אין כל ישראל מצֻוִּים לצאת לכבודו, שהרי כל ישראל ראויים למלכות הם. הרי שהמלך אינו נבחר כמו שנבחר המקום. וראה דברינו להלן לגבי מלך מבית דוד ומלך שאינו מבית דוד.
הגמ' (כתובות יז. סוטה מא: קדושין לב: סנהדרין יט:) אומרת שהמלך אינו רשאי למחול על כבודו ואם מחל אין כבודו מחול. בכתובות יז. אומרת הגמ' שאגריפס עבר מפני כלה, ושבחוהו חכמים רק משום שהיה בפרשת דרכים, ואלמלא היה הדבר בפרשת דרכים היה אסור לאגריפס למחול על כבודו.
[א] כמדומה שאין פרשה שחכמים הפכו אותה על פיה יותר מפרשת המלך. ההדגשה של פרשת המלך היא לבלתי רום לבבו מאחיו. לא יעשה לעצמו שם כשם הגדולים אשר בארץ. לא יפאר את עצמו כדרך מלכי הגויים בכסף, בנשים ובסוסים. אלא לא ירום לבבו מאחיו.
פרשת המלך כתובה בין פרשת השופטים לפרשת הנביא. הן עם השופטים והן על הנביא נאמר בפירוש שמי שלא ישמע לדבריהם יומת. על המלך אין אפילו רמז קל לכך. הוא זה שמוזהר שלא ירום לבבו.
והפרשה מסייימת ב"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". ומכלל הן אתה שומע לאו – אם ירום לבבו מאחיו, לא יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו. בניו לא ימלכו עוד, ועלינו להמליך שושלת אחרת. ככל הגויים אשר סביבותינו.
בדברי חכמים הפרשה נראית הפוכה לחלוטין. שתהא אימתו עליך, אומרים חכמים. מי שלא ישמע אל דבריו דינו מיתה. אם מהפרשה משמע שהמלך רשאי לשאת נשים כמו כל אדם אחר בזמנו, באים חכמים ומעלים את הרף עד שמונה עשרה. ומחדדים את העובדה שדוד ובניו ימלכו על ישראל לעולם. לעולם לא יבחר מלך אחר. וזאת אע"פ שממלכתם כבר פסקה, ושושלות אחרות כבר מלכו בישראל, ואפילו ביהודה בזמן בית שני.
אפשר שהמפתח לדבר הוא הפסוק הסתום "אשר יבחר ה' אלהיך בו". פירושים רבים נאמרו על כך, אבל המציאות הכריעה.
ה' בחר בשאול. שאול נחבא אל הכלים ולא רצה למלוך. אבל מאותו רגע שבו מלך, הפך את עורו. מרגע שישב על כסאו היה ברור לו שהוא נוהג ככל מלכי הגויים אשר סביבותיו. אפילו שמואל שהמליך אותו יודע שאם ימליך מלך אחר תחתיו יהרגהו שאול. שאול מבקש להרוג את דוד, על כך שהוא מסכן את שלטונו. לשאול ברור שמלך לא יכול למלוך אם לא יהרוג כל מועמד אחר. שאול בא אל דוד ומתחנן בפניו שלא יכרית את זרעו אחריו. כלומר: שאול חש צורך להתחנן בפני דוד שלא יהרוג את אשתו ואת חברו הטוב ביותר. לשאול ברור שעליתו של כל מלך אחר פירושה הריגת כל זרעו אחריו. כך הוא עצמו נוהג וכך הוא מצפה שינהגו תחתיו, שהרי כך נוהגים כל מלכי הגוים אשר סביבותינו.
לעמתו, דוד מבין שהוא מלך רק כל עוד ה' בוחר בו. כאשר אבשלום מולך, דוד מקבל זאת ואינו מוכן לקחת עמו את הארון. דוד אינו מכרית את בית שאול, ואינו מוכן לשלוח את ידו בשאול אפילו כאשר שאול מבקש את נפשו. דוד למד את המסר של הפרשה. הוא מבין שהמלכות לא תלויה בהכרתת כל המאיימים על השלטון ובניהם אחריהם עד עולם, אלא בבחירת ה' שמתבטאת בכך שהעם מקבל את המלך. לבבו לא רם מאחיו. הוא רואה את עצמו כאחד מאחיו ומבין שהוא יכול להיות מלך ויכול לא להיות מלך, אבל הוא תמיד ישאר דוד. בשל כך הוא זכה להאריך ימים על ממלכתו עד עולם, גם כאשר הוא איננו.
לכן בוחר ה' בדוד לעולם, גם כאשר בניו חוטאים, כִּי לְמַעַן דָּוִד נָתַן ה’ אֱלֹהָיו לוֹ נִיר בִּירוּשָׁלִָם לְהָקִים אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו וּלְהַעֲמִיד אֶת יְרוּשָׁלִָם: אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי.
אשה אחת לקח דוד כמלך ולא כאחד מאחיו. במקום אחד הרשה דוד לעצמו לנהוג כמלכי הגויים. על כך צריך להסתייג, רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי.
דוד נשא שמונה עשרה נשים: מיכל, אביגיל, אחינעם, מעכה, חגית, אביטל, עגלה, בת שבע ועשר הפילגשים. לכן אין ברירה אלא לומר ששמונה עשרה הוא בגבולות המותר. (הגמ' תולה את הדין הזה במקור אחר, אך נראה שזה המקור).
איש אחד שמבין את משמעות בחירת ה', מקבל את הממלכה לעולם. למעשה זה מה שאומרת הפרשה, כל עוד המלך לא יראה את עצמו כמלך אלא כאחד מאחיו, יהיה מלך. אם יראה עצמו כמלך ככל הגויים – לא יהיה מלך.
[ב] ולכן מקום מצוה זו בספר דברים. כי ספרי שמות-ויקרא-במדבר באו ללמד מצוות שהן ראויות מלכתחילה מצד עצמן, וספר דברים בא ללמד מצוות הנצרכות מפני הצורך. או מפני הצורך לחזק ולבאר את המצוות שבספרים הקודמים, או מפני הצורך לקיים עם וממלכה בארץ ישראל.
[ג] ובמקומות רבים אנו מוצאים שיש קשר בין שתי הבחירות. בחירת ה' ביהודה היא כבחירת ה' בירושלים. ויעקב שבחר באפרים בחר בבית אל, ובעת שהנהיג יהושע את העם השכין את המשכן בשילה. על שני דברים אמרה התורה שלא יתקימו אלא עם בחירת ה': המקום אשר יבחר והמלך אשר יבחר, ועל שניהם נאמר שבהעדרם איש הישר בעיניו יעשה. על המלך בספר שופטים, ועל המקום בפרשת ראה. אם אין דבר אחד שבו בחר ה' לעולם, הרי איש הישר בעיניו יעשה, וגם אם בפעל לא מקריבים בבמה. מצב שבו יש נבחר אחד שאינו יכול להשתנות עוד לעולם, הוא מצב שבו לא איש הישר בעיניו יעשה. בכך יחודם של בחירת ירושלים ודוד.
[ד] אמנם ראה להלן שדיני מוכה נוהגים גם במלכים שלא נבחרו ע"י ה'. ואפילו מלכי ישראל שמלכו נגד הנבחר ע"י ה' שישב בזמנם בירושלים, דיני מלך להם.
