בנוסף לחובת קיום הוראות כגון: שמירת ריחוק חברתי, עטיית מסכה, הקפדה על היגיינה וכו' נבקש להצביע להלן על ביסוס נוסף לחובת יישום ההוראות.
בעיצומם של ימי "מגפת הקורונה" עולה השאלה: מדוע נקבע ערך כה גבוה לחולים ולמתים מקורונה, כשלמתים אחרים יש מחיר אחר לגמרי?
מגפת הקורונה העלתה על פני השטח דילמות רבות – מהבולטות שבהן: קדימה ותיעדוף חולים כאשר משאבי הטיפול מוגבלים.
הביטוי התלמודי "תורה מגנא ומצלא" הפך בשבועות האחרונים לתירוץ האולטימטיבי להפקרות בריאותית.
גישות שונות נקטו קדמונים כדי להתמודד עם הסוגייה. אחת מהן שמטה לחלוטין את הקרקע מתחת השאלה, בטוענה שמקדמת-דנא ועד היום, ממש בכל דור ודור, כן קיימת שררה ליהודה.
עיסוק בסוגיית מיפקד אוכלוסין- הליך שמדינות מודרניות מתוקנות מקיימות, אחת לכמה שנים על מנת לכלכל את צעדיהן הארגוניים בתבונה.
כל איש ישראל הירא את ה', יברח ויימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה, אם לא נעשה להם תיקון להצילו ממכשול.
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ידע להכיל בקרבו את המורכבות של ראיית אורות וצללים בהתנהלותן של מדינת ישראל, של ממשלת ישראל, ושל התנועה הדתית-לאומית.
אחד הנושאים החשובים, שרובצים לפתחם של רבים מהרבנים, היא שאלת היחס לחברי קהילה שאינם מקפידים על קלה כחמורה.
הנתונים הכלכליים מורים בעליל על השחיקה המתמשכת במעמד הזקן בחברה הישראלית, לכל הפחות בזוית הכלכלית. אך לא רק כלפי הזקן הדברים אמורים אלא ככלל, כלפי החלש.
